גם כשזמן לא עובר מהר, הוא עובר. גם כשאת לא רוצה שהוא יעבור, הוא עובר. גם כשמדברים עליו בלי סוף, ומתפלאים שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, הוא עובר.
ככה יצא שהגעתי לבוקר של הטיסה לפני המעבר ללימודים מעבר לים, מבלי לשים לב בכלל. פשוט התעוררתי בבוקר, במיטה הגדולה והמוכרת שלי, במכנסיים קצרים וגופייה, והלכתי לצחצח שיניים, לבדוק הודעות בפלאפון. רק כשערפילי השינה לאט לאט התפוגגו ממני זה הכה בי - זה היה הלילה האחרון במיטה שלי.
חברה של אימא שלי ישבה בסלון, שאלה אותי מתי אני טסה ומתי אני נכנסת למגורים של האוניברסיטה. "ביום שלישי בלילה אני טסה, בחמישי עוברת למגורים", דקלמתי לה.
"אה, אז יש לך יום אחד פנוי בין לבין?" היא שאלה.
"מה? לא". עניתי במהירות ואז כיווצתי את המצח, לא יכול להיות.
רצתי למעלה לבדוק במחשב, המראה ב-4:00 לפנות בוקר, יום רביעי. נתב"ג. הנחיתה, בשדה תעופה בסן פרנסיסקו, ביום רביעי בשעה 11:00 בבוקר. כן, כן, יום רביעי. ההלם מהטמטום של עצמי מכה בי. למרות שהמסע מישראל צפוי להימשך כמעט 17 שעות, בסן פרנסיסקו יעברו בקושי 7 שעות (אנחנו, בישראל, מקדימים אותם ב-10 שעות שלמות), זאת אומרת שאני מגיעה 24 שעות יותר מוקדם.
"כל הכבוד גל", אני חושבת לעצמי, "הגלגלים של המטוס עדיין לא עזבו את ארץ ישראל וכבר מצאת את עצמך חסרת בית בסן פרנסיסקו". אני משועשעת ומתוסכלת בו זמנית. עולה בי הרעיון להמשיך הכול כרגיל, להגיע לשם ולמצוא אכסניה לישון בה, בלי לספר להורים. שלא יידעו שאפילו לא התחלתי וכבר עשיתי טעות. שאולי בכלל כולנו עשינו טעות ואני לא מסוגלת להסתדר בחו"ל לבד.
הטורים הקודמים של גל:
- איך זה ללמוד באוניברסיטה שנודדת כל סמסטר למקום אחר בעולם?
- באוניברסיטה הזאת דורשים הרבה יותר מציון בפסיכומטרי
- "תמיד חשבתי שבשעת אסון הכול נמחק חוץ מהכאב - אבל זה לא נכון"
- להתקבל ללימודים בארץ זרה זה לא תמיד כל כך זוהר
אחר כך אני חוזרת בי, מה פתאום לא לספר? אני תמיד לא אספר? מה אם יקרה משהו שם? גם אז לא אספר? בסופו של דבר ההורים ידעו, והוזמן לי חדר באכסניה הקרובה למגורים, ולי היה ערב פנוי בסן פרנסיסקו.
12 שעות לפני הטיסה לקחתי את אחי לטבילה אחרונה בבריכה, השמש חמה ונעימה, המים קרירים ומנחמים. כשאנחנו שוחים בחוץ אני מרגישה את השמש חודרת את המים ועוטפת את הגוף שלי במיליון קרניים חמימות. הלוך, חזור, הלוך, חזור. היום, היום, היום.
בשעה 11:00 כולנו יוצאים, חמש חברות, שני אחים, שני הורים. אני. במחווה ידידותית לדודו טופז ולמערכון האהוב על המשפחה שלנו, אנחנו עוצרים בבית הפנקייק כדי להקיא (ולאכול). הכול עובר מהר, בקצב כפול. האוכל, הבדיחות, הצחוק. הכביש דוהר תחתינו כל הדרך לנתב"ג. אנחנו משמיעים שירים בתורות. זהר ארגוב, מאור כהן, כוורת, בילי ג'ואל.
בשדה התעופה אנחנו מצטלמים בעשרות הרכבים: רק חברות, רק חברה אחת, רק אחים, אימא ואבא, אימא, אבא. החברות שלי מפתיעות אותי, כל אחת בדרכה, במכתב או במתנה, ובאהבה שהיא תמיד כל כך מדויקת ונכונה, שאני אף פעם לא מצליחה להבין ורק מודה עליה בכל פעם מחדש. אח שלי נותן לי מכתב ומכתיב הוראות ברורות: "לפתוח רק בסן פרנסיסקו".
אימא מחבקת אותי אחרונה. ורק אז, אחרי הכול ולמרות הכול, אני בוכה. לעזוב את אימא כואב לי. כאב לי ביום הראשון של הגן, בכיתה א', כשהלכתי לישון אצל חברות ובמחנה קיץ. פתאום אותה תחושה, לופתת וקרה, של להיזרק מחוץ לחיבוק של אימא אל העולם הגדול ולהיות בלעדיה. יותר מהכול פתאום חשבתי לעצמי שאני לא מוכנה לזה. שאני לא מוכנה לצאת מחוץ לזרועות שלה. ומצד שני, שאני פשוט חייבת.
"כשאני סוף סוף נוחתת, שום דבר לא מרגיש אמתי"
הטיסה ארוכה מידי, הרבה יותר מידי ארוכה. ואין סרטים טובים. אני מנסה לישון כמה שאפשר, אני מנסה להרגיש את הקילומטרים עוברים תחתיי, כמו במסך הכחול שמולי. מטוס קטן חורש ביסודיות חצי עולם, כמו משאית כבדה שמעפילה בעלייה תלולה.
כשאני סוף סוף נוחתת, מגיעה לאכסניה ומסתובבת בעיר, שום דבר לא מרגיש אמתי. אולי זו העייפות, או השפה או הזרות או הבניינים הגבוהים. אולי זה בגלל שהלב שלי עדיין בדרך מהארץ, הגוף כבר הגיע בטיסה ישירה והלב עוד מזדחל לו, בדואר אוויר או באונייה כבדה.
בבוקר למחרת אני הולכת למגורים ברגל מהאכסניה, מזוודה ושני תיקים, מכנסיים קצרים וגופייה. לא משהו מעניין במיוחד. כשאני מגיעה לבניין - מלון ישן ועתיק ששיפצו לאורך כל הקיץ - מקבלת את פניי אזעקה ארוכה ומייללת. לא, לא אזעקה כמו בארץ, אזעקה של חו"ל, צורמת וזרה. אזעקה של שריפה. "בוחנים את המערכת", איש הצוות שמקבל את פניי מסביר, ואני מהנהנת.
"אתם עדיין לא עוברים לפה היום", הוא ממשיך, "הבניין עדיין לא אושר על ידי המועצה, אז אתם תשנו במגורים הישנים הלילה".
"אוקיי", בצבא קוראים לדבר כזה בלת"ם אבל לא ידעתי שיש כאלו גם באמריקה, "אז מתי כן נעבור למגורים האלו?".
"נקווה שמחר".
נקווה? איך אני אמורה להסביר את זה להורים שלי בדיוק?.
כטבעם של בלת"מים, הם בדרך כלל לא נוראיים כמו שחושבים שהם יהיו, וכולנו לוקחים את זה ברוח טובה. יש יותר מידי אנשים להכיר, אין זמן להתלונן על מגורים. כולם ממהרים, מתחברים, מתלכדים. קבוצה אחת לפה, קבוצה אחת לשם.
למחרת אפשר כבר לעבור לבניין החדש, וכולנו רק מחכים לגלות מי יהיו אתנו בחדר. עם מי נחלוק מרחב ואוויר ומשחת שיניים בשנה הקרובה. ואז תוך שנייה אנחנו מגלות, וזו כבר לא הפתעה ולא מסתורי. אנחנו פתאום אמתיות ונושמות, חיות ונוכחות. קיבלנו את החדר בקומה הכי גבוהה, הכי בצד, עם חלון ענק ופס מוזר מתחתיו שאפשר לשבת עליו, שיש עליו כריות ואפשר לראות ממנו את העיר.
יש שתי מיטות קומתיים ומיטת קרקע אחת. על אף הפז"ם ועל אף שבי נשבעתי שלעולם לא שוב, אני מסכימה להיות למעלה, אפילו מתנדבת. המיטה החדשה שלי רחבה פי שתיים מהמיטה הצבאית והיא מול החלון הענקי, אז כשאני מתעוררת כל העיר המעורפלת נמצאת סביבי בגובה העיניים.
פתאום אנחנו נורא עסוקות, צריך לקנות דברים מוזרים כמו סבון ידיים ונייר טואלט. צריך לקנות ארגזי פלסטיק למטבח המשותף. כל תלמיד עם ארגז משלו. צריך לקנות רהיטים לחדר, כריות, שקי כביסה, ארגזי בד. בשאלון ששלחו לנו בקיץ שאלו אם אנחנו מסודרים ונקיים, אם אנחנו אוהבים לקום מוקדם בבוקר, אם אנחנו אוהבים אורחים בחדר. בינתיים עוד כולן מנומסות, מושלמות, נקיות. אני מחכה כבר שנתרגל אחת לשנייה ולעולם לא נהיה מנומסות שוב.
המשך השבוע הוא ארוך ומתפתל; יש אירוע פתיחה, מצלמים אותנו המון. אחר כך פעילויות היכרות, שיחות היכרות עם הצוות, ארוחת צהריים חגיגית, ארוחת ערב חגיגית עוד יותר. אנחנו מצטחצחים ומחייכים ומדברים. בלילה אני פוגשת חברה מישראל שגרה באזור. "אני חייבת קצת עברית וחוצפה", אני אומרת לה, והיא מחבקת אותי.
פעמיים כבר, אחר צהריים, אני הולכת לשיעור יוגה. יש פה סטודיו שלא עולה כסף, הם מתקיימים על תרומות וכל אחד משלם כמה שהוא רוצה ויכול. זה נורא זר לי, שכסף הוא לא הגורם שמנחה את כולם פה. שיש כאן כל כך הרבה שפע שיש אנשים שנותנים פשוט כי אפשר וכי הם רוצים. "תנשמו", המדריך אומר, "תקשיבו לגוף שלכם, ואם משהו מציק לכם נסו להשאיר אותו כמו שהוא, לא את הכל צריך לתקן".
בוקר אחד שולחים אותנו למשרדים של בית הספר, שמאוד קרובים למגורים, לעשות איזה מבחן מוזר. אני הולכת ברגל עם בחור ברזילאי אחד, וברגע אחד בהיר שנעלם מהר אני חושבת שהוא מרגיש לי מוכר. "הוא יהיה החבר הכי טוב שלי", החלטתי.
בשבת בערב שולחים אותנו לחוף הים, כדי לחתום את שבוע הפתיחה בטקס. אוהבים פה טקסים, אבל כולנו שם בעיקר בשביל הנוף, שהוא מיוחד ויפה. אף חוף בעולם לא דומה לאחרים, ולמרות שבמעגן מיכאל יפה יותר, אני מודה על זה שאני פה. המים קפואים, הרבה יותר משאפשר לדמיין, אבל אנשים נכנסים בכל זאת. עם כל הגוף. אני מכניסה רק רגליים, ובכל זאת אני אהיה חולה במשך כמעט שבוע אחרי הטבילה הזאת, לאורך כל שיעורי הפתיחה של כל הקורסים. אבל אני עוד לא יודעת את זה.
למחרת אני בספרייה בסן פרנסיסקו, וחושבת שזה טיפה מוזר שאני צריכה לקנח את האף למרות שחם בחוץ. שקט פה, סביבי יושבים שלושה חברים מהכיתה. יום ראשון היום, שזה כמו יום שבת אצלנו, אבל הכול פתוח, אפילו הספרייה. אני שומעת גלגלצ באוזניות, יש פקקים בגהה ובכביש שש כרגיל. טונה מתנגן, שיר ששמעתי מיליוני פעמים באוטו, בחמ"ל, במסיבות. ועכשיו פה - בספרייה בסן פרנסיסקו.
בבוקר הייתי בצ'אינה טאון. חצי תיירת, כבר חצי מקומית. שלא בהכרח צריכה ללכת לאנשהו מיוחד ביום ראשון, אלא יכולה ללכת לספרייה לעבוד. אני נמצאת בסן פרנסיסקו כבר עשרה ימים שלמים. מחר מתחילים כל הקורסים באמת.
אני לא מאמינה שסוף סוף הכול התחיל.