לפני שהם מתייאשים, ההחלטה להירשם ללימודים בדרך כלל מלווה בשאיפות, בחלומות על קריירה משגשגת או לפחות בתקווה אמיתית לשרוד עד הסוף. הסיבות לפרישה מהלימודים מגוונות, ותמיד מדובר בהחלטה לא פשוטה, שפעמים רבות מלווה בלחץ מהסביבה ומהמשפחה, אבל בשורה התחתונה – נראה שעבור הפורשים החיים דווקא ממשיכים.
נעה, בת 24, התחילה ללמוד פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי, אך פרשה בתום השנה הראשונה. "מילדות היה לי רצון ללמוד פסיכולוגיה. טופלתי בעצמי כילדה אצל פסיכולוג ששינה לי את החיים, ואחר כך למדתי במגמת פסיכולוגיה בתיכון. הרגשתי שאני טובה בלהקשיב לאנשים אחרים, אז התחלתי ללמוד והיה מאד מעניין. גם קצת קשה, אבל מעניין".
אז למה עזבת?
"לא התחברתי למקום, לאווירה שהייתה שם. לאנשים. המערכת לא התחשבה בכלל בכאלה שצריכים גם לעבוד ולהתפרנס בזמן הלימודים, אני מלצרתי תוך כדי וזה פגע לי בציונים, ובפסיכולוגיה צריך ממוצע גבוה כדי להמשיך לתואר שני. היה שם המון לחץ, ובסוף השנה החלטתי שאם אני סובלת אז כנראה זה לא מה שאני צריכה לעשות".
השנה תתחיל נעה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי עבודה. "זה יותר מתאים לי. שכר הלימוד נמוך בהרבה מהמכללה, אני בונה את המערכת לבד ויכולה לפנות זמן לעבודה, זה נשמע לי פחות תחרותי ויותר כללי, ואחר כך אני אחליט מה לעשות עם עצמי. היום צריך לעשות תואר ראשון, אז אני באה לזה בגישה קלילה יותר, ובמטרה לסיים".
"התחלתי ללמוד בעיקר בגלל לחץ של ההורים"
גם דקלה בן ציון, תסריטאית ותחקירנית בת 31, פרשה מלימודי פסיכולוגיה אי שם בתחילת שנות ה-20 שלה. "התחלתי ללמוד בעיקר בגלל לחץ של ההורים", היא מודה, "אבל אני בן אדם שאוהב לעזור, אז נרשמתי לפסיכולוגיה". די מהר הרגישה דקלה שהיא לא בכיוון הנכון, והחליטה לעזוב: "זה לא עניין אותי, לא השקעתי, הרגשתי שזאת טעות. הייתי ילדה".
איך הגיבו ההורים?
"אפשר להגיד שהם קצת התאכזבו, אבל החלטתי שאני עושה מה שטוב לי באותו רגע, בלי להחליט מה אעשה כשאהיה גדולה", היא אומרת. אחרי קורס באיפור לקולנוע ולטלוויזיה ועבודה כמאפרת החליטה דקלה ללמוד גם תסריטאות, ונשארה בתחום עד היום. "תמיד כתבתי הרבה לעצמי, אבל תסריטאי זה לא מקצוע שאתה חולם עליו מגיל קטן, זה משהו שאתה מגיע אליו עם החיים".
יעל פארינטה הרכבי, מטפלת בכירה בשיאצו בת 33, כבר הייתה בעיצומם של לימודי התואר השני כשהחליטה לעזוב. בגיל 25 היא סיימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, והתלבטה איך להמשיך. "בתואר הראשון הכל היה מאד כללי, מאד לא מכוון לשום דבר בעולם האמיתי. ידעתי שבשביל לעשות עם זה משהו אני חייבת תואר שני, אבל החלטתי לחכות קצת לפני שאני ממשיכה", היא מספרת. "במהלך התקופה הזאת התחברתי לכל הנושא של גוף נפש, רפואה לא קונבנציונלית, והתחלתי קצת ללמוד את התחום. ככה התחלתי עם השיאצו, אבל בסופו של דבר החלטתי להירשם לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב".
למה, בעצם?
"היה לזה הסבר הגיוני, עבדתי באותה תקופה עם בני נוער אז אמרתי לעצמי שאני אוכל לעבוד בארגוני שינוי חברתי, אבל האמת היא שזה פשוט היה לי חשוב, שיהיה לי תואר שני. זה נתפס אז בעיני יוקרתי בהרבה מתעודת מטפלת בשיאצו. כאילו תואר זה יותר נחשב מתעודה מקצועית".
סמסטר אחד בחזרה באוניברסיטה הספיק לה כדי להבין שזאת טעות. "הבנתי ששוב אני באיזה מסגרת תיאורטית בלבד. אפילו שהמסלול הוגדר כמעשי, בינינו - סוציולוגית זה לא בדיוק מה שצריך בארגוני שינוי חברתי. מה הייתי עושה עם זה אחר כך?" האכזבה מהאקדמיה חידדה את הבחירה להתמקד בתעודת השיאצו ולהפוך אותו לעיסוק המרכזי בחייה. "קודם כל - באופן אישי קיבלתי מהשיאצו הרבה יותר. רציתי את הקשר הישיר הזה בין לימודים למקצוע, למדתי להיות מטפלת בשיאצו – והיום אני מטפלת בשיאצו. זה לימודים, אבל זה שונה לגמרי. זה הדבר עצמו, זה לא רק אינטלקטואלי. זה לא 'לדבר על', זה לעשות".
"העבודה לא השאירה לי זמן ללימודים"
יש רגעים שאתה מתחרט? מרגיש שחסר לך תואר אקדמי?
"ממש לא חסר".
על פי נתוני המל"ג מספר הסטודנטים בישראל נמצא זה שני עשורים בעלייה מתמדת, אך בשנים האחרונות חלה האטה משמעותית. אחרי שבמהלך שנות ה-90 המערכת גדלה בקרוב לעשרה אחוזים בשנה, הגידול הצפוי לתשע"ד הוא באזור ה-2% בלבד. הנתון הזה מושפע מגורמים רבים ובלתי אפשרי לנתח אותו על רגל אחת, אבל נראה שלמרות הביקוש הרב, משהו מזוהרו של התואר האקדמי אבד.
מתלבטים איפה ללמוד? היכנסו לייעוץ חינם תוך 3 שעות