בתוך השנה המבלבלת הזו, מתבקש לחפש השראה בתמונות. קמלה האריס בתמונת ההשבעה שלה, כולה הבטחה בסגול לעתיד שוויוני יותר. ג'סינדה ארדרן, בחיוך 'הכל אפשרי' שלה, מלמדת את כולנו שיעור במנהיגות תבונה ורגישות ועושה לנו חשק להחתים דרכון ירוק בניו זילנד. ובכלל, צריך להודות, זו השנה שבה נאחזנו בתקווה בתמונות השראה של מנהיגות ברחבי העולם, כמו אוויר טרי מבעד למסיכה. זו ככל הנראה גם השנה שבה נעדיף להתמקד, לפחות בהקשר הזה, בתמונות ולא במספרים.
לא באלה העולים מדוח מקינזי מספטמבר 2020, שמראה כי בפרספקטיבה עולמית הנפגעות העיקריות של הקורונה הן נשים. ולא בנתונים הישראליים, כמו אלה שפרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, המראים כי נשים צעירות בישראל הן הנפגעות העיקריות ממשבר הקורונה וכי למעלה מ-60% מהן איבדו את עבודתן כבר לפני כחצי שנה.
צריך להודות, מצב הנשים בישראל לא היה מזהיר גם לפני הקורונה. מבט קצר בייצוג נשים - וליתר דיוק בהיעדר ייצוג כזה - בכלכלה, בתעשייה, בפוליטיקה, בתהליכי קבלת החלטות ובעצם בכל נקודה משמעותית בחיים שלנו, מלמד כי בתמונה הרחבה, הדרך לייצוג שוויוני רחוקה כמעט כמו ניו זילנד בסגר.
סקר אישה בהייטק שפורסם בינואר השנה, מצביע על כך שהסללה מגיל צעיר ומיעוט מודלים לחיקוי מסבירים את מיעוט הנשים בהייטק. הסקר גם מצא כי שיפור כישורי המשא ומתן אצל נשים, הוא הפתרון להעלאת ייצוגן בהייטק.
כשזה נוגע לתעסוקת נשים, ההערכה היא כי הקורונה, כמו צונאמי מתמשך, תמחק בתוך שנה הישגים של שנים, פערי השכר המגדריים יתרחבו ויותר נשים יתקשו לחזור למעגל העבודה ולמצוא תעסוקה - בעיקר במקצועות הטכנולוגיים. מי ששרדה את התקופה, תתקשה להתקדם בתעשייה.
האם ההישגים שהשגנו אבודים? האם הלכנו לאיבוד?
כילדה חסרת אוריינטציה, בעידן שלפני טלפונים סלולריים, היה לי הסכם עם ההורים שלי, לחזור, בכל פעם כשהלכתי לאיבוד, לנקודה האחרונה בה היינו יחד. זה לא מחק את חווית ההליכה לאיבוד אבל עיגן את נקודת המשך.
האם אפשר לחזור לנקודה האחרונה ולתקן את ההישגים שהקורונה מחקה או שהם אבודים? הנקודה האחרונה בה היינו חמישים אחוז נשים, היא באקדמיה. לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, חלקן של הנשים בקרב הלומדים לכל שלושת התארים באקדמיה גבוה מ–50% מכלל הסטודנטים. בשנת הלימודים תש"פ היוו נשים 58% מכלל מסיימי התואר הראשון בישראל. אומנם חלקן בין מסיימי התארים במקצועות הטכנולוגיים עדיין נמוך מרבע, ובכל זאת במבט על כלל תחומי התעסוקה - זו כנראה הנקודה האחרונה בה נראה שוויון.
נתון זה מציב אתגר והזדמנות לפתחה של מערכת ההשכלה הגבוהה, להכין ולהכשיר את הסטודנטים והסטודנטיות בצורה האופטימלית ולהוות סוכן שינוי ותיקון משמעותי, במיוחד בעת הזו.
ואכן, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), הציבה בשנים האחרונות קידום נשים כאחד היעדים המרכזיים בתוכנית העבודה שלה ולאחרונה אף פרסמה את 'מדד קו המשווה', שיאפשר מדידה כמותית של עמידה ביעדים ותגמול כלכלי למוסדות לפי ביצוע.
נקודת אור חשובה נוספת, היא המועצה לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, אשר מקדמת באופן שיטתי מהלכים שמטרתם להגדיל את אחוז ההשתתפות של נשים בתחומי מדע וטכנולוגיה ולשפר את מעמדן.
שתי אלומות האור הללו חשובות מאוד ופועלות בסינרגיה, אך אינן חלופה לצורך ההכרחי של המוסדות האקדמיים להתמודד בעצמם עם האתגר הכפול, שהקורונה העצימה, במיוחד במוסדות המכשירים למקצועות הטכנולוגיים. חלקו הראשון של האתגר הוא העלאת שיעור הסטודנטיות במקצועות הטכנולוגיים, באמצעות גיוס מועמדות טובות לתוכניות אטרקטיביות ועדכניות, תוך מתן תמריצים כלכליים ואחרים.
חלקו השני של האתגר, הוא הכשרתן, כבר מהשנה הראשונה והכנתן לשלב שבו הן תצטרכנה להתמודד בעולם התעסוקה החדש, תוך חשיפתן לדמויות נשיות מעוררות השראה ורלוונטיות לתחומי הלימוד שלהן. היום, יותר מתמיד, נדרשת האקדמיה לתוכניות מנהיגות לסטודנטיות, אשר יאפשרו להן לבנות עמוד שדרה מנהיגותי ולטפח מסוגלות, גם באמצעות מיתוג שלהן כ'נבחרות' ו'מובילות'. כך שבבוא העת הן תוכלנה להתמודד עם מצבי אי וודאות, לנהל משא ומתן שיצמצם את פערי השכר המגדריים ולצמצם בהדרגה את השבר שיצרה הקורונה. אולי אם נאפשר להן לטפח תמונת השראה בתוכן, נוכל להצמיח כאן את מנהיגות העתיד ולהזדקק פחות לתמונות השראה מעבר לים.