יאן וסילבסקי, בן 28 מחריש, הוא סטודנט שנה ג' לתקשורת במכללת ספיר. יאן עלה לארץ בגיל 16 מבלארוס לבדו, על מנת להתגייס. עם שחרורו מצה"ל, משפחתו החליטה ללכת בעקבותיו ועשתה עלייה גם היא, כדי להצטרף אליו.
בימים שלפני הקורונה, התגורר יאן בקיבוץ גבים שסמוך למכללת ספיר, אך בגלל המשבר עבר לגור עם הוריו בחריש, כדי שיוכל להצליח לממן את התואר ובמקביל לעזור להוריו בכלכלת הבית. משהתחילה הקורונה פוטר מעבודתו ומזה חצי שנה עבר אינספור ראיונות עבודה, ואף מדלת לדלת בניסיון נואש למצוא עבודה ולהמשיך לפרנס אותו ואת משפחתו.
"הקורונה גרמה להתנתק מהחיים הרגילים והתחלתי לחפש הזדמנויות להתפרנס. אני מחפש עבודה, אבל ברגע ששומעים שאני סטודנט בשנה השלישית הרבה דלתות נסגרות בפניי. אני כבר שנה לא עובד".
גם יוסי, סטודנט שנה שלישית באוניברסיטת אריאל, חזר לבית הוריו בעקבות הקורונה, על אף שהם גרים מרחק רב מהמכללה. "כשאתה סטודנט שעובד בחצי משרה, שוכר חדר בדירת שותפים ומשלם על הלימודים, זה הופך אותך לאדם מאוד מחושב. רוב המשכורת שלי הולכת על שכר דירה ועל חשבונות שוטפים, מה שמשאיר אותך בסוף החודש עם פלוס-מינוס 800 שקלים, זה מספיק אולי לבירה בבר השכונתי ולאיזו חולצה חדשה מדי פעם, מתוכם כמעט לא ניתן לחסוך", הוא משתף.
"כשהלימודים הפסיקו להתקיים באוניברסיטה בפועל והפכו להיות מקוונים, המחשבה הראשונה הייתה לחזור לגור אצל ההורים. גם לצאת אין כל כך לאן, אז כבר בלי להרגיש אתה מתחיל לחסוךכ-2,000 ואפילו 3,000 שקלים כל חודש, פער משמעותי ביחס ללפני חצי שנה", הוא מתאר את מה שנשמע כמו מהלך כלכלי נבון נוכח התקופה, שגם לו יש השלכות שהן מעבר לכסף: "לא הכל ורוד, קשה לחזור לגור אצל ההורים זה ישר זורק אותך לתקופת הצבא. בפועל זה יוצר המון ריבים ודי ממאיס את שני הצדדים אחד על השני, ולכן החיפושים אחר דירה חזרו למלוא המרץ", הוא מסכם.
יאן ויוסי לא לבד בסיטואציה הזאת. סטודנטים רבים נאבקים בשיניים כדי לממן את שכר הלימוד (שנשאר קבוע) ובמקביל להמשיך ללמוד, לסיים את התואר ולזכות לקבל את התעודה הנכספת. אך ישנם גם לא מעט סטודנטים שפשוט כבר לא מצליחים ומחליטים לוותר על הלימודים, או לפחות לעצור אותם עד להודעה חדשה.
"הקורונה כאן כבר שנה ואני כבר לא יודעת איך להמשיך ולהרים את הראש מעל המים"
"החלטתי להקפיא את המשך לימודי מהסמסטר הקרוב", אומרת בכאב לירון מן, בת 33, אם חד הורית לשלושה ילדים מנתיבות, אשר לומדת בתואר רב תחומי במכללת ספיר. מן מתארת כי מלבד הקושי לדאוג לניהול בית עם שלושה ילדים, לרבות עזרה בלימודים שמתקיימים עדיין רובם באופן מקוון, לאחרונה גם פוטרה מעבודתה עקב המשבר ואינה יכולה למצוא אחת חדשה - בין היתר בגלל העומס הלימודי ופעילותן הלא סדירה של המסגרות החינוכיות של ילדיה. גם הבקשות שהגישה למלגות השונות נדחו, ולדבריה הוצאות שכר הלימוד רק הולכות ומחריפות את המצב הכלכלי, הגם ככה בעייתי שלה כאם חד הורית במשבר הקורונה. כל זה הוביל אותה לבסוף להקפיא את לימודיה, עד לרגע שתוכל להתאושש כלכלית ולחזור לספסל הלימודים.
בשיחת טלפון עם mako, היא מספרת על הקושי להמשיך במציאות של חוסר ודאות: "אי אפשר יותר להיות גם וגם וגם. קשה לי עד בלתי אפשרי להתנהל עם הילדים ועם העבודה והתשלומים נשארים אותו דבר. הקורונה כאן כבר שנה ואני כבר לא יודעת איך להמשיך ולהרים את הראש מעל המים".
מאיה, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, החליטה להפסיק את לימודיה, או לפחות "לדחות ונראה מה יהיה בהמשך", פשוט כי היא כבר לא מרגישה בטוחה: "הקורונה יצרה לי בלאגן שלם בחיים", היא מספרת בפתיחות, "זה מתחיל מבעיות בתחבורה הציבורית וממשיך לחוסר שקט עם הילדים - לא היו מסגרות, לא יכולתי להיות רגועה. הזמן עבר אבל הטיפול בקורונה לא באמת היה כמו שצריך, לא הייתה מחשבה על טובת הציבור ונותרתי ללא פתרונות. לכן החלטתי בלית ברירה להפסיק, אני לא באמת יכולה לדעת מה יקרה בעתיד".
"הקורונה יצרה לי בלאגן שלם בחיים"
הקושי הזה לא שייך רק להורים; גם במקרה של יניב (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), רווק בן 24 מהדרום, משבר הקורונה הכריע אותו והוא החליט להפסיק את לימודיו. "הרגשתי שזה כבר מתחיל להיות גדול עלי. בעקבות הקורונה אנשים קרובים אלי נפטרו, אני לא הצלחתי להתמודד עם העומס והחלטתי להפסיק בשלב זה את הלימודים".
יניב החל ללמוד בשנה שעברה עוד לפני מגפת הקורונה. את השנה הראשונה הוא מימן מחסכונות, ממענקים ומפיקדונות שהיו לו, אבל ידע כי הסכום לא יספיק לשאר התואר ולכן ייאלץ למצוא עבודה כדי להמשיך ולממן את לימודיו. מאז שפרצה המגיפה לחיינו הוא לא מצליח למצוא עבודה שתוכל לכסות את העלויות של שכר הלימוד. לדבריו, יניב שלח בשנה האחרונה קורות חיים למשאבי אנוש של חברות שונות, בתקווה שהידע והניסיון התעסוקתי שלו מלפני התואר יעזרו, אך למרות זאת ההוצאות גדלות והחסכונות קטנים.
מהצד הבריאותי, הלחץ שהעומס הלימודי הכניס אותו אליו היה עצום. הרבה יותר מהרגיל. הלימודים המקוונים מרחוק הגבירו את תחושת ה'לבד מול העומס הלימודי': "זה לא שיכולתי פשוט ללכת ללמוד עם חברים מהתואר כמו שעשינו בעבר, זה הפך לתהליך משל עצמו שבקושי התאפשר והלחץ הזה התגבר והתגבר עם כל שיעור מקוון". עוד הוא מוסיף כי במצב הזה לא רק שלא הצליח לעקוב אחרי הקצב בשיעורים המקוונים, הרי שכל השינוי שעברה האקדמיה מלימודים פרונטליים ללימודים מרחוק אינו מתאים לכל אחד, לזה תוסיפו גם את ה"בום" הפתאומי אחרי השביתה שארכה רוב הסמסטר הראשון, שהובילה אותו לאיבוד כל יכולת להצליח בתואר - והציונים הדרדרו בהתאם: "ממוצע 90-80 ירדתי לממוצע 70-60 וזה רק היה בירידה. החלטתי לפרוש מהתואר, השיקולים לעזוב היו מרובים. כלכליים, בריאותיים ואישיים. כיום אני עדיין נמצא בחיפוש אחר עבודה, כדי שמתישהו אולי אוכל לחזור להשלים את התואר".