במשך כל 33 שנות חיי אני מתמודדת עם שיתוק מוחין, על אף הקשיים הלא מעטים שחוויתי סביב הנכות, רוב החיים שלי התנהלתי כאדם רגיל ועצמאי. אני נמצאת במסגרת של איל"ן מגיל מאוד צעיר; היו תקופות שהגעתי יותר, ותקופות שהגעתי פחות, והיו גם מספר שנים שלא הגעתי בכלל. במשך שנים רבות מאוד התקשיתי לקבל את המגבלה שלי וזאת הסיבה שהיה לי קשה להגיע, לקחת חלק במקום ולהרגיש באמת שייכת. עם הזמן, גדלתי והתבגרתי ולצד החיים ה"נורמטיביים" שניהלתי, נתתי גם לנכות את המקום הראוי לה בחיי.
את לימודי התואר הראשון שלי עשיתי במדעי ההתנהגות במכללה האקדמית ת"א-יפו. תחום הפסיכולוגיה עניין אותי עוד מגיל צעיר, התמודדות עם הנכות ומצבים רגשיים שונים שנתקלתי בהם בחיי, לימדו אותי כי התערבות פסיכולוגית הינה חיונית. בסיום לימודי, הייתי מעט מבולבלת לגבי המשך דרכי המקצועית והחלטתי שלא להירשם ישר ללימודי המשך. התחלתי לעבוד עם אוכלוסייה של בוגרים על הספקטרום האוטיסטי, שם צברתי ניסיון בתחום הטיפול ונחשפתי לראשונה לעולם האמנות ככלי טיפולי- מקום בו יצירה יכולה להיות מרגיעה ולשמש ככלי תקשורת כאשר קיים קושי לתקשר בדרך אחרת.
להתגבר על הפחד להתנסות
כעבור שנתיים, עדיין הרגשתי שאיני יודעת באיזה כיוון אני רוצה להמשיך מבחינה מקצועית וטסתי לטייל מספר חודשים בהודו, מסע שאמנם היווה עבורי אתגר פיזי לא פשוט אבל היה מבחינתי הגשמת חלום. הנסיעה הזו הייתה תהליך משמעותי בחיי אשר חיזק אותי, והוביל אותי להיות בטוחה יותר ברצונותיי ולהתגבר על הפחד בלהתנסות במשהו שמעולם לא ניסיתי. אם כך, לא במקרה בחזרתי לארץ התחלתי לצייר ולקחתי שיעורי ציור במוסדות שונים. במקביל, התחלתי לעבוד כמדריכה טיפולית לנפגעות טראומה מינית במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב, שם אני בעצם עובדת עד היום.
במסגרת עבודתי, אני מלווה את המטופלות בתהליך האשפוז באמצעות שיחות, פעילויות פנאי, הנחיית קבוצה טיפולית וסיוע רגשי ופיזי במצבי מצוקה. המטופלות עוסקות באמנות במסגרת האשפוז, וכך נוכחתי לגלות את השימוש באומנות כדרך ליצירת תהליך של שינוי בטיפול, כמו גם, כלי המסייע למטופל לחקור את עולמו הפנימי.
אומנות וטיפול הם תחומים שקיננו בי מגיל צעיר, והובילו אותי לבחור בתחום המחבר בין שני עולמות אלה. חוויות החיים שלי, התנסויותיי הטיפוליות והתהליך שעברתי בהודו גרמו לי להבין שזאת הדרך עבורי.
שינוי אמיתי קורה לאט ובצעדים קטנים
היום, כשהתואר כמעט מאחוריי, אני יכולה להגיד בלב שלם שהוא תרם לי בהרבה אופנים. על אף ההתמודדויות שליוו אותי במהלכו למדתי המון על עצמי והתחזקתי. כסטודנטית שמתמודדת עם מוגבלות פיזית, הנסיעה לחיפה לא תמיד הייתה לי פשוטה; נסיעה ברכבת שעבור אדם ללא מוגבלות יכולה להיות טריוויאלית ואפילו נעימה, עבורי הייתה מאתגרת כשמצאתי את עצמי עומדת חצי מהנסיעה ליד הדלת רק מהפחד שלא אספיק לרדת בזמן. מהר מאוד ויתרתי על ההרפתקה הזאת והתחלתי לעשות את הנסיעה ברכב שלי, כשלאט לאט התלוו אלי סטודנטים נוספים וככה גם הכרתי חברים חדשים. דבר נוסף שהקשה עלי זה המרחקים שלעיתים נאלצתי לעשות בתוך האוניברסיטה. אבל המרצים תמיד היו מאוד נחמדים וניסו לחשוב על פתרונות שיקלו עלי ועם הזמן גם גיליתי דרכי קיצור, שבחלקם הייתה לי תצפית יפה על הנוף, ואני חושבת שבכלל לא רע להתחיל ככה את הבוקר.
היום, במקביל לעבודתי באיכילוב, אני מטפלת רגשית בגן ילדים על הספקטרום האוטיסטי, שם אני עושה את ההתמחות שלי. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, אך איני יודעת לומר כרגע אם אלו האוכלוסיות שארצה להמשיך לעבוד איתן גם בעתיד. אני כן שואפת להמשיך בתחום הטיפולי. אני מאמינה ששינוי אמיתי קורה לאט ובצעדים קטנים. למדתי זאת גם על עצמי, והייתי רוצה להמשיך ללוות אנשים בתהליכים שונים בחייהם.
אני נוטה להאמין שבלימודים ובמקצוע המוגבלות אינה משקפת את המסוגלות. באותה מידה שאני מאמינה שעלי להוכיח את היכולות הטיפוליות שלי בעבודה ולא הפיזיות כך אני מאמינה שגם לכל אדם עם מוגבלות יש את היכולת להביא את עצמו ולצמוח במקצוע שבחר ללא קשר לנכות כזאת או אחרת.
יום ההתרמה השנתי של עמותת איל"ן יתקיים ביום שלישי, ה-18 בפברואר 2020