אחיות ואחים הם עמוד השדרה של כל בית חולים, אך השתקפותם בכלי התקשורת לרוב באה לידי ביטוי במחאות ובטענות כלפי תנאי העסקתם: שכרם הנמוך, האלימות המופנית כלפיהם וכלפי צוותים רפואיים בכלל, הצפיפות והעומס במחלקות, השחיקה וכן הפערים הגדולים בהיקף הצוותים הממוצע במדינות OECD, לעומת אלה שבישראל.
על רקע כל אלה, היתה זו הפתעה גדולה לגלות בעת ביקור שנערך באחרונה בבית הספר האקדמי לסיעוד הלל יפה בחדרה, כיתת לימוד מלאה מקיר לקיר, עם יותר מ-100 תלמידים דרוכים. כולם בוגרי תואר ראשון שבחרו לעשות הסבה לסיעוד ולהיות אחים ואחיות.
מבין הנשים, רבות מקוות להיות מיילדות. אחרים מעוניינים להשתלב כאחים או אחיות בחדרי מיון או טיפול נמרץ. רובם ככולם מעידים כי פנו למקצוע מתוך רצון לסייע לאנשים ולעבוד בעבודה שיש בה שליחות, אבל מודים שמשכה אותם גם ההבטחה למקצוע שיספק להם ביטחון תעסוקתי וכלכלי.
הכיתה הגדושה הזאת היא ביטוי למגמה שמורגשת היטב במערכת הבריאות זה כשנתיים, בהן יותר ויותר אנשים פונים ללימודי סיעוד. מסלולי הלימודים האקדמיים בתחום מלאים, ולא רק בצעירות וצעירים שמתחילים את חייהם באקדמיה ומפתחים קריירה, אלא גם בבעלי תואר ראשון ואנשים שפנו להסבה מקצועית לאחר שעסקו בתחומים אחרים לחלוטין.
נתוני משרד הבריאות מגלים כי ב-2016 היו בישראל 2,597 תלמידים לסיעוד, ובהם 829 סטודנטים בהסבות אקדמאים לסיעוד. ב-2017 כבר קפץ מספרם ל-3,500, ובהם 1,256 סטודנטים וסטודנטיות בהסבות אקדמאים. העלייה במספר הלומדים נמשכה גם ב-2018, שבה התחילו את לימודי הסיעוד 3,800 סטודנטים, ובהם 1,400 בהסבות.
שיעור בבית הספר לסיעוד בבית החולים הלל יפה בחדרה | צילום ל-TheMarker
את העלייה במספר הסטודנטים לסיעוד ניתן לזקוף לזכות משרד הבריאות, שבשנים האחרונות שם לו למטרה לצמצם את הפער האדיר במספר האחיות והאחים לנפש בין ישראל למדינות OECD, שבהן ממוצע האחיות ל-1,000 נפש היה 9.3 ב-2016. "יש החלטה אסטרטגית להעלות את מספר האחיות והאחים בישראל", אומרת ד"ר שושי גולדברג, אחות ראשית ארצית וראשת מינהל הסיעוד במשרד הבריאות. "היעד הוא להגיע ליחס של 6.2 אחים ואחיות ל-1,000 נפש עד 2025, לעומת 6.08 כיום (אם כי כשמסתכלים רק על אחיות מוסמכות, המספר נופל ל-5.8). המשמעות היא שעלינו להתחיל את שנת הלימודים הבאה עם כ–4,000 תלמידי סיעוד".
העובדה שרבים בוחרים ללכת ללמוד את המקצוע מעידה על שינוי במיצובו, אך יש סיבה נוספת לאטרקטיביות שלו - זהו מקצוע שהדרישה לעובדים בו תמיד גבוהה, ותישאר כזו גם בעתיד. לדברי אילנה כהן, יו"ר הסתדרות האחים והאחיות, "כל אלה שלמדו מדעי הירח והרוח ואין להם תעסוקה, מחפשים כיום ביטחון תעסוקתי".
"הפריחה האמיתית היא בהסבות אקדמאים", מוסיפה ד"ר מירב בן נתן, מנהלת בית הספר האקדמי לסיעוד בהלל יפה, ומרצה בחוג לסיעוד באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, אל הסבות האקדמאים מגיעים מתחומים מגוונים. "הגיעה אלי לראיון עבודה דוקטור במדעי הרפואה שעבדה במעבדות בתל אביב, ואמרה לעצמה 'מה אני עושה פה. אני רוצה להיות ליד מיטת החולה'. היא יכלה לעבוד בהיי־טק, אבל במקום זאת בחרה לעבוד בסיעוד, ורוצה להיות מיילדת".
בן נתן מספרת כי "היה פה גם בכיר בשב"כ לשעבר. הוא הגיע אחרי שיצא לפנסיה בגיל 50, סיים לימודים וכעת עובד כאח בחדר מיון. בהתחלה הגיעו המון עורכי דין. אחר כך עובדי הוראה. יש כאן פיזיותרפיסטיות, אנשים עם תארים שניים במדעי ההתנהגות, בביולוגיה ובביולוגיה ימית, ויש גם בוגרי תואר ראשון במינהל מערכות בריאות. כל האנשים האלה משפרים את דימוי המקצוע".
המחיר הכבד: "200% משרה"
כדי להבין את סוד המשיכה של לימודי הסיעוד צריך להסתכל גם על הנתונים בתלוש השכר. בעוד לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) שהתפרסמו בדצמבר, השכר החציוני במשק הוא 7,452 שקל והשכר הממוצע הוא 10,096 שקל - במקצועות הסיעוד השכר הממוצע גבוה משמעותית, ונע בין 13 אלף שקל בחודש לאחות בריאות הציבור (אחות בקהילה), ליותר מ-19 אלף שקל בחודש לאחות בבית החולים. זאת, אף שלפי נתוני האוצר שכר הבסיס הוא כ-5,000 שקל בחודש בממוצע.
כדי להתרחק משכר הבסיס נאלצים עובדי הסיעוד לעבוד קשה מאוד. "אני מרוויחה סבבה, אבל המחיר שאני משלמת עבור השכר הזה גבוה", מספרת מ', שעשתה הסבה לסיעוד לפני כמה שנים, וכיום עובדת כאחות באחד מבתי החולים הגדולים במרכז. "כדי להכניס משכורת של יותר מ-18 אלף שקל בחודש", היא אומרת. "עבדתי ארבעה לילות בשבוע, שזה מופרך. בדרך כלל משתדלים לא לשבץ אחות ליותר ממשמרת לילה אחת או שתיים בשבוע. בנוסף, עבדתי במשך החודש כל יום שישי.
ד"ר מירב בן נתן, מנהלת בית הספר האקדמי לסיעוד בבית החולים הלל יפה | צילום: אלון רון ל-TheMarker
"כדי להגיע למשכורת כזאת אני עובדת ב-200% משרה, מכלה את בריאותי ונשחקת. אני עייפה כל הזמן, וזה בזמן שתפקידי להכיל אנשים, לרוב בשעה קשה מאוד בחייהם. את אמורה להיות אמפתית וקשובה, אבל כשאת עובדת כל כך הרבה שעות זה קשה. שלא לדבר על השעון הביולוגי שנשחק לחלוטין. את ערה בלילה, הולכת לישון ב-8:30, ישנה ארבע שעות וחוזרת לעבודה. הכל הפוך. לכן המון אחיות נעזרות בכדורי שינה", היא מספרת.
מבט בתלוש המשכורת של מ' מותיר את המתבונן מסוחרר: אינספור סעיפים, כולל משכורת בסיס של כ-3,000 שקל בחודש, שכר בסיס שעתי של 52 שקל לשעה ("זה בערך הסכום שאני משלמת לבייביסיטר"), תוספות של הסכמי שכר שונים ("אני אף פעם לא יודעת מה מתוך כל זה נחשב לי לפנסיה"), ולבסוף, סעיף של "עבודה נוספת", שמצטברת ליותר ממשכורת הבסיס שלה ומהוות יותר ממחצית השכר.
"זה אומר שאני עובדת בימי שישי ושבת, וכל חג, וכל שבוע עושה משמרת שישית שנקראת 'משמרת זהב'", אומרת מ'. החודש הגיע שכרה ברוטו ל–20 אלף שקל, והנטו שנותר בידיה היה 14 אלף שקל. "השתכרתי יפה, אבל לא חייתי", היא אומרת.
שיעורי פרישה מזעריים
העבודה המפרכת והמחיר האישי הלא פשוט שיש לשלם כדי להשתכר היטב במקצועות הסיעוד לא הרתיעו את ענת בן משה, עורכת תוכניות טלוויזיה לשעבר, שנהפכה לאחות במחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב בתל אביב. "חיפשתי הסבה מקצועית. ראיתי מודעה להסבה לסיעוד, בלימודי תואר שלושה ימים בשבוע, בוקר עד ערב, ואמרתי 'אני הולכת על זה', כי זה איפשר לי להמשיך לעבוד בינתיים. יומיים אחר כך נרשמתי", היא מספרת.
בן משה מוסיפה שמעולם לא חשבה להיות אחות. "כשהייתי קטנה רציתי להיות רופאה, אבל להיות אחות בכלל לא היתה אופציה. את הלימודים, ובעיקר את השילוב ביניהם לבין עבודתה בטלוויזיה, היא מתארת כחוויה מאתגרת. "אלה היו ארבע שנות קריעה", היא אומרת. "בבוקר עבודה, אחר כך לימודים, תוך כדי עבודה על אייטמים למדתי למבחנים, וכל זה עם שלוש ילדות בבית. החיים היו סביב השעון".
לדבריה, "כל דקה היתה מנוצלת, אבל ההשקעה השתלמה. עכשיו החיים נפלאים, ואני מודה כל יום על כך שעשיתי את ההסבה הזאת. אלה לא רק ענייני הפרנסה והחשש התמידי. הייתי במקום שכבר לא יכולתי לשאת את העבודה שלי, ואת אורח החיים של מרדף אינסופי אחרי עבודה, ופתאום מצאתי עצמי במקום שבו לעבודה יש משמעות, מה גם שהגעתי למחלקה שהיא 'הארד קור' - אונקולוגית ילדים. אני מרגישה שאני לא רק מתפרנסת, אלא גם תורמת לעולם, וזה חשוב לי".
דנית גוטפריד, שהחלה רק באחרונה לעבוד כאחות מוסמכת במחלקת נשים באיכילוב, הגיעה לתחום בגיל 35, גם היא אחרי שנים ארוכות בתחום התקשורת. מה שדחף אותה לחולל שינוי בחייה המקצועיים היה אהבה לתחום שהתעוררה עם לידת בנה הבכור, ורצון למצוא עבודה עם ביטחון תעסוקתי, שתיתן ביטוי ליכולות התקשורת הבין־אישית שלה. גוטפריד למדה במסלול של ארבע שנים לתואר ראשון (BSN) במכללה האקדמית תל אביב־יפו.
"הלימודים לא היו פשוטים", מספרת גוטפריד. "בשנתיים האחרונות צריך לשלב לימודים תיאורטיים עם התנסויות בבתי החולים. בשנה השנייה גם נולדה לי בת. בלי תמיכה לא הייתי מצליחה".
העדויות האלה מצביעות על השינוי העמוק שמתרחש ביחס למקצועות הסיעוד, ועל העלייה ביוקרתם. "אני רואה את הרמה של האנשים שלומדים אתי ואת רמת הלימודים", אומרת טלי קור, 40, לשעבר עוזרת אישית של מנהלים בכירים וכיום סטודנטית שנה א' לסיעוד במסלול להסבת אקדמאים באוניברסיטת תל אביב. "יש ביקוש גדול למסלול הזה, ורק אחד מתוך שלושה או ארבעה שמנסים להתקבל מצליחים להיכנס".
קור מספרת כי הלימודים, המתקיימים בחלקם באוניברסיטה ובחלקם בבית הספר לסיעוד שיינבורן בבית החולים איכילוב, מטילים עומס כבד על הסטודנטים. "זה לא מותיר זמן לעבוד. אלה לימודים תובעניים, וזה אומר לחזור לתקופות מבחנים, הגשת עבודות, ולימודים לאורך שעות ארוכות, ארבעה ימים בשבוע. גם סופי השבוע מוקדשים בעיקר ללימודים, כך שאני לומדת כל השבוע", היא מספרת.
"הסבת אקדמאים היא מסלול קשה כלכלית", מסכימה בן נתן מבית הספר לסיעוד. "אין לסטודנטים תמיכה. הם עוזבים מקום עבודה, לפעמים כשיש ילדים קטנים בבית, ופתאום במשך כשנתיים וחצי אין מימון. כל מה שיש זאת מלגה של 50% משכר הלימוד. אנשים נאבקים כלכלית בתקופת הלימודים. אם היו נותנים להם תמיכה כספית, זה היה עוזר להסבות האקדמאים.
"זה נושא שאני מעלה כל הזמן, בעיקר לאור המחסור באחים ואחיות בענפי הגריאטריה והפסיכיאטריה, וכן בדרום הארץ. לסטודנטים להוראה נותנים גם שכר מחיה. למה למי שלומדים להיות אחים ואחיות לא יהיו תנאים כמו למי שלומדים להיות מורים?"
מעבר לכך שהלימודים קשים, העבודה במקצוע עצמו אינה פשוטה, כפי שמעידה בן משה: "זו עבודה פיזית. בהתחלה הייתי בשוק. לקח לי כשנה רק להסתגל לעובדה שאני רוב הזמן על הרגליים. אחרי 20 שנה במערכות עיתונים, שבהן ישבתי ודיברתי בטלפון, פתאום אני נדרשת לכושר גופני, וצריכה לשמור על הגב ועל הרגליים. אני כל הזמן צריכה לתחזק כושר ושינה".
ואולם בן משה ממהרת להדגיש את התמורה שהיא מקבלת. "בתחום התקשורת, הגיל שלי נהפך להיות גורם בעייתי. כשמתלבטים בין שתי עורכות שאחת מהן מנוסה וצריך לשלם לה, והשנייה פחות מנוסה ואפשר לשלם לה שליש, לא יחשבו לרגע, וייקחו את מי שזולה יותר.
"פה יש מקצוע שהוא קבוע ונדרש, שבו תמצאי עבודה שמתאימה לך כי יש לך המון אפשרויות. לא רוצה לעבוד לילה? תעבדי בקופת חולים. אני גם עובדת בתנאים של עובד מדינה - יש לי תנאים סוציאליים, ימי חופשה, מחלה, קופת השתלמות, פנסיה - דברים שמעולם לא היו לי בתקשורת. אני כל הזמן אומרת לאחיות סביבי, שתמיד עבדו במקצוע ומקטרות כמה קשה וכמה זה לא מספיק כסף, שאין להן מושג מה קורה בחוץ".
נתונים שמציגה גולדברג ממשרד הבריאות מאששים את תחושת הביטחון שמתארת בן משה, ומראים כי מי שנכנס למקצוע כנראה גם ידבוק בו. "ערכנו פרויקט של חיזוי כוח אדם ומצאנו שאחים ואחיות עובדים במקצוע 35 שנים ברצף, וששיעור הפרישה הוא 1.5%-1%", היא אומרת. "זה אומר שמי שנכנס למקצוע עובד בו בכל שנות העבודה שלו".
כהן מסבירה זאת בגיוון הגדול שהמקצוע מציע, ובעובדה שאפשר לעשות שינויים לאורך הקריירה. "זה חדר לידה, טיפול נמרץ, ילדים, כירורגיה, קהילה - יש המון אפשרויות. יש גם אופק קידום ואופק מקצועי - אחיות לומדות כל הזמן", היא אומרת.
בן נתן מדגישה שהמקצוע נהפך מושך יותר גם בגלל האקדמיזציה שהוא עובר. אחיות עושות כיום תארים מתקדמים ומחקרים, יש התמקצעות ומסלולי קידום וניהול קריירה. "תפקיד האחיות והאחים עבר מהפך מבחינת המעורבות והיכולת שלהם לתרום ידע. בנוסף, מסלול המומחיות הקלינית שלנו שבר את תקרת הזכוכית ואיפשר לאחיות להיות חלק מקבלת ההחלטות, ולהיות עצמאיות יותר".
בן נתן מצביעה על נתון נוסף שמאשש את העובדה כי המקצוע עובר מהפכה תדמיתית: העלייה בשיעור הגברים שבוחרים להשתלב בו. "35%-30% מהלומדים הם גברים, לעומת 17%-16% בעבר".
"רוב הזמן נלחמים על תקנים ומשכורות"
לצד כל זאת, אי־אפשר להימנע מעיסוק בתחלואי המערכת, ובמציאות שפוגשים הבוגרות והבוגרים של לימודי הסיעוד עם כניסתם למערכת הבריאות. גולדברג מודה כי בשנתיים הראשונות של ההשתלבות בעבודה, שיעור הנשירה גבוה. א', שסיימה הסבה לפני כמה שנים, תולה זאת בתת־התקצוב ובעומס האופייניים למערכת הבריאות. "אנשים שמגיעים למערכת מבינים שהם אלה שחוטפים את הבעיות וצריכים להתמודד עמן, כי מי שנמצא בקשר ישיר עם המטופל אלו האחיות".
לדבריה, "את מסיימת ללמוד ומגלה שאי־אפשר לתת את הטיפול שאת רוצה כי אין משאבים, וככל שאת בפריפריה של המערכת, למשל בפסיכיאטריה ובגריאטריה, כך המצב קשה יותר. הסטנדרט בארץ הוא מספר מסוים של אחיות על כל 40 מיטות - המספר המדויק משתנה ממחלקה למחלקה על פי הצרכים הספציפיים, אבל בפועל, יש שם 50 מיטות. העומס על האחיות גדול, והוא גובר מכיוון שהרופאים מנסים להוריד מעצמם עול, כי אין מספיק רופאים ויש יותר ויותר דרישות של המערכת. כתוצאה מכל אלה, העומס גדול ב-30%-20% מכפי שהוא צריך להיות, והאחיות סובלות מלחץ גבוה".
הטענות האלה לא זרות לכהן, שהובילה את מחאת האחיות במשך שנים רבות. "זמן רב לא נעשה מספיק בשביל להביא יותר אנשים שילמדו את המקצוע. קמו שתי ועדות - אחת ב-2007 והשנייה ב-2010. שתיהן קבעו שצריך להגדיל את מספר הבוגרים במקצוע, אך דבר לא נעשה. אנחנו היינו אלה שהבאנו להקמת הוועדות האלה, כדי שיהיו יותר תלמידים שיבואו ללמוד את המקצוע", היא אומרת, ומזכירה שבלי שביתות ומחאות, דבר לא היה קורה.
כהן גם מסרבת להתלהב מנתוני הפרישה הנמוכים ומהשכר, ומזכירה שאלה עולים לעובדי הסיעוד בעמל רב, ושעוד רחוקה הדרך לתגמול הולם לאחיות והאחים. "מגיע לאחיות אפילו יותר מכפי שהן משתכרות. הן עובדות במערכת בריאות מקוצצת, שבה חסרות המון מיטות, והעומס נופל עליהן. לא מספיק להגדיל את שכר עובדי הסיעוד - צריך לשנות את סדר העדיפויות של המדינה. האוכלוסייה גדלה ומזדקנת, זה נופל על כתפי המערכת ויכביד עוד יותר".
בן משה מודעת היטב לבעיות וגם לאופן שבו הן מקרינות על תפישת המקצוע שבו בחרה. "יש בעיה של תדמית בארץ. זה מתחיל משמו של המקצוע, מכך שקוראים לזה סיעוד. אין בעברית מלה מתאימה, כמו Nursing באנגלית. מי שהיה בבתי החולים יודע בדיוק מה אחיות עושות, וכמה המקצוע הזה מלא אחריות ואקדמי. זאת גם צריכה להיות המשימה של הסתדרות האחיות. רוב הזמן היא נלחמת בתקנים ומשכורות, אז היא לא התפנתה לעסוק בתדמית המקצוע. מבחינת המדינה, אחות זה לא מקצוע. אנחנו צריכים לעבור בחינות של המדינה לקבל זכות לעבוד, אבל לא מקבלים רישיון כמו רופאים או עורכי דין".
לדבריה, "שנים מנסים להעביר חוק שיסדיר את עבודת האחיות והאחים. כך שתוכר כפרופסיה בפני עצמה, ולא כחלק נספח לפקודת הרופאים, אף שעדיין אי־אפשר להיות אחות בישראל בלי ללמוד תואר אקדמי ולעבור בחינות ממשלתיות". למרות זאת, בן משה היא כמעט מיסיונרית של המקצוע.
גם אצל גוטפריד לא רק ההבטחה לביטחון תעסוקתי מילאה תפקיד. "אחת הסיבות שבחרתי בתחום היא התיקוף העצמי", היא אומרת. "את מאשררת לעצמך כל יום את קיומך כאישה שמעניקה לחברה שבה היא חיה, ולא להפך. את נמצאת בצמתים מרכזיים וקשים בחיים של אנשים אחרים. זאת זכות להיות אתם ברגעים הכי קשים, כשהגוף חלש, והרבה פעמים הם לבד במערכה. הזכות לשים בצד את הבעיות שלך ולהתרכז באלו של הזולת, טובה יותר וזולה יותר מטיפול פסיכולוגי.
"יש למקצוע הזה הילה של מוסריות ואלטרואיזם, שהיא לא בהכרח נכונה, אבל היא שם. תופשים אותך כאדם טוב. זה מניע משמעותי, כי אנחנו כל הזמן עסוקים באיך אנחנו נתפשים בעיני הזולת".
