קארין אסרף, סטודנטית לסיעוד בת 26, חיפשה מלגת לימודים ונתקלה ב"כאן גרים", פרויקט המאפשר לסטודנטים לגור יחד עם אזרחים וותיקים הגרים לבדם. למרות שהתגובה המידית שלה הייתה שלילית, היא החליטה לבדוק את הנושא מקרוב, וזכתה בחברה לחיים - רק בת 92. ביקשנו ממנה לספר לנו על החוויה הלא שגרתית והיא כמובן לא היססה ומבקשת מכולנו להפיץ את הבשורה:
אני לרוב לא שוללת דברים עד שאני לא בודקת אותם מקרוב, אבל הפעם שללתי על הסף. פרויקט שבו אגור עם אזרחית ותיקה היה נשמע יותר מדי שונה מהרגיל והציף הרבה חששות. איך היא תהיה? האם אצטרך לטפל בה? איך אוכל להכיל שינוי כזה גדול באחת התקופות העמוסות בחיי? חששתי שזה יותר מדי בשבילי. משום מה, בכל זאת מצאתי את עצמי ממלאת את הפרטים למלגה, כי מה יש לי להפסיד?
הפרויקט בעצם מציע לסטודנטים מגורים אצל אזרחים ותיקים שגרים לבדם. הסטודנטים נהנים ממגורים זולים ובעיקר, הקשישים זוכים בשותף חדש לחיים. לצד המגורים המשותפים עושים יחד פעילות משותפת כ-5 שעות בשבוע. ברמה האישית, כל חיי הרגשתי קשר מיוחד ואהבה לאוכלוסייה המבוגרת. דרך העיניים שלהם אפשר לצפות בכל מסע חייהם, אפשר לקרוא את השמחה, העצב, החוויות והעוצמות ממש דרך האישונים.
החיים הובילו אותי בלי ששמתי לב לבית החמים של רבקה לפגישת היכרות איתה ועם בנה, וכבר ברגע הראשון הבנתי שאני פוגשת באישה עם אופטימיות ושמחת חיים מעוררי השראה. רבקה בת 92, לפני 10 שנים איבדה בצער רב את בעלה, ומאז מתגוררת לבד. האישה הזו פתחה לי את דלתות ביתה בשמחה ובאהבה ונתנה לי חדר משלי והרבה מקום במקרר. בהתחלה היו חששות ואי ודאות, דאגתי שמא היא לא תתחבר אלי ומה יקרה אם לא נסתדר - בכל זאת אני בת לעולים ממרוקו והיא בת לעולים מפולין, וההבדל בינינו הוא רק 66 שנים, אבל מי סופר?
הבית החדש שלי מאפשר לי להבין קצת יותר את משמעות החיים
כבר חמישה חודשים שרבקה ואני חיות ביחד, אנחנו אוכלות אחת עם השנייה ארוחות בוקר ומקשקשות על הכתבות בעיתון, מכינות יחד ארוחות ערב כשכל אחת מספרת איך עבר היום שלה (לעתים אני נותנת לה לטעום מהמטבח המרוקאי והיא מגלה טעמים חדשים גם בגילה המכובד!). אני מספרת לה על הדברים הכי אישיים שלי והיא מייעצת לי בצורה נפלאה, ועם ניסיון חיים כמו שלה יש הרבה מה לשמוע. אנחנו הולכות מדי פעם לצפות בסרט בקולנוע, לעשות קניות יחד והכי חשוב - לאחר כ-3 שנים לא ביקרה שם, חזרתי עם רבקה לחוף הים האהוב עליה.
אני לומדת סיעוד, לכן כל מי ששומע על השותפה המיוחדת שלי שואל אותי אם אני מטפלת בה, מה שמצחיק זה שרבקה יותר בריאה ממני; היא עושה כושר כל בוקר, דואגת באופן עצמאי לכל משק הבית ואפשר להגיד שהיא מטפלת בי ולא אני בה. אני הכי אוהבת שהיא קוראת לי "חברה שלי" כשהיא מדברת בטלפון עם המשפחה, שהיא לא נותנת לי לעשות כלים כי זאת תקופת מבחנים עכשיו, כשהיא מתרגשת כשאני שמה לה את המוזיקה שהיא אוהבת בחוף הים (הטכנולוגיה של היום זה משהו), והכי הרבה את זה שהיא לא סוגרת את הדלת עד שאני נכנסת למעלית - כדי לראות שאני מסתדרת.
אין לי מילים לתאר את האישה הזו, את העומק שבה, את הסיפורים שלא הייתי שומעת אילו לא הייתי יוצאת להרפתקה הזו - על ילדה בקיבוץ שהייתה מתקלחת במים קרים גם בחורף הכי קשה והייתה לה שמלה אחת בלבד. על נערה שהייתה שותה ממעיינות עם כף היד כמו בסרטים הישנים שנראים לנו כל כך רחוקים מאיתנו, על אישה שהתחתנה עם אהבת חייה למרגלות הגלבוע וחיה לצידו יותר מ-60 שנה באושר, עם תמונה אחת בלבד. על גיבורה שילדה 3 בנים בלי אפידורל והקימה בכוחות ידיה משפחה מדהימה ומוצלחת.
אני תמיד אוהבת לנסות דברים חדשים, לצאת מאזור הנוחות, אבל להרפתקה הזו אני עדיין לא מאמינה שיצאתי. הבית החדש שלי הוא יותר ממושלם, מרחק של רבע שעה בלבד מבית החולים שבו אני לומדת, ועם סיפורים בארוחת הערב שנותנים לי להבין קצת יותר את משמעות החיים, לקבל פרופורציות, ולהעריך את הרגעים הקטנים והטובים ביומיום שלי.
תפיצו לשכנים, למכרים, לסבתות ולסבים שלכם שיש מציאות אחרת, עולם יפה יותר בו האזרח הוותיק לא נדחק לפינה לבדו והוא הופך למלך השבט, כי כנראה שעדיין יש דברים שאנחנו המערביים צריכים ללמוד מהשבטים באפריקה. מוקדש למלכת השבט שלי. תודה לך.
קארין ורבקה לוקחות חלק בפרויקט "כאן גרים" של התאחדות הסטודנטים הארצית, המשרד לשוויון חברתי ומשרד השיכון והבינוי.