איך קובעים את מידת הצלחתו של בן אדם? איך מחליטים עד כמה הוא איתן? גמיש מחשבתית? עצמאי? יצירתי? נבון?
מינרווה, התכנית המיוחדת אליה חלמתי להתקבל מחפשת את כל התכונות האלו (ועוד הרבה יותר). במינרווה, כפי שאתם אולי זוכרים מהטור הקודם, לא לומדים בקמפוס ולא משתקעים בעיר אחת לאורך כל ארבע השנים של התואר הראשון, אלא מסתובבים בעולם. מקפצים ממדינה ליבשת לעוד מדינה, כאילו היה זה משחק חפש את המטמון כלל- עולמי. על הנדידה הזו אני תמיד בוחרת לספר ישר בהתחלה כשאני מתארת לאחרים את התכנית. מן הסתם כי זה החלק הכי מגניב, הכי מושך, הכי משכנע.
מצד שני, זה לא כזה פשוט. בשנה ג' למשל, הסמסטר הראשון מתקיים בברלין והשני בבואנוס איירס. מעבר בין תרבויות שונות, מנטליות שונה, אוכל, אווירה - וגם סכנות שונות. תלמיד שבוחר לזגזג ככה ממקום למקום מן הסתם צריך להיות איתן, לאהוב שינויים ולחייך אליהם. הוא צריך להיות יציב, שקול ומוכן לכל משבר. אבל יותר מכל - הוא צריך להיות הרפתקן.
אחר כך כבר מתמקדים בתכנית הלימודים עצמה; במינרווה אין כיתות, אלא מרחבים ווירטואליים בהם מתנהלים השיעורים. במקום 400 תלמידים בהרצאה יש עשרים, וזוהי לא בדיוק הרצאה אלא יותר כמו דיון. לכל תלמיד יש מחשב נייד ואוזניות, ובמידה ויש לו ווי-פיי הוא יכול להתחבר לשיעור מכל מקום בעולם שיבחר. במהלך השיעור המרצה מאתגר, בוחן, שואל, מטיל משימות. בלחיצת כפתור אחת הוא יכול להחליט לשים אותך במרכז המסך ולבקש את דעתך - בדרך כלל בנושא הקשור בשיעורי הבית שניתנו לילה קודם לכן. תלמיד מינרווה ממוצע (על פי סקר מהיר ולא מהימן שביצעתי במהלך שבוע החשיפה) משקיע כארבע שעות ביום בשיעורי הבית שלו. מכאן שעל תלמיד במינרווה להיות אוטודידקט, בעל משמעת עצמית גבוהה, בעל יכולת ללמוד הרבה מעבר לשעות הלימודים, ובעיקר להיות נכון להביע את עצמו ולנסח את דעותיו בכל רגע נתון - כי המורה יכול להעביר אליו את הזרקור בכל עת (ובכיתה עם עשרים תלמידים בלבד הסיכויים לכך הם גבוהים).
נוסף על זה קחו בחשבון מגורים עם עוד 150 תלמידים נודדים, לאורך ארבע שנים, קצת בדומה לגדוד בצה"ל הנודד מקו לקו. אך בשונה מהצבא, כאן אין מסדרי בוקר, ואין מי שיימנע ממך להישאר ער עד מאוחר ולצאת לבלות כל הלילה. אף אחד לא יבדוק אם החדר נקי, והשונה מכל - אין חדר אוכל עם ארוחות בשעות קבועות. כאן אתה לעצמך, עם עוד 150 תלמידים רעבים, שלימים אמורים להיות המשפחה הקרובה ביותר שלך, שלא משתנה לא בסין ולא בברלין ולא בדרום אמריקה.
תכונות כמו כישורים חברתיים גבוהים, רגישות, גמישות מחשבתית ואינטליגנציה, הן לא המדדים לקבלה למינרווה. הן תנאי הסף לאפשרות שמישהו בכלל יהיה מעוניין במינרווה, או לפחות רציני מספיק כדי לשקול באמת את האופציה. כדי באמת ובתמים להתחיל לרצות, לקוות, להתפלל שזה יקרה.
ההרשמה למחזור אליו רציתי להתקבל נפתחה באוגוסט 2018, אבל חיכיתי לה עוד הרבה קודם. ידעתי במעורפל מה מחכה לי בתהליך ההרשמה, אבל לא הרבה מעבר. ראשית, הם רצו הוכחות להיותי תלמידה טובה; הצהרות מבית הספר, תעודות בגרות, תעודות סוף שנה, חוות דעת. כאב ראש בירוקרטי אמנם, אבל כאב ראש פשוט. אחר כך הגיע החלק הקשה: ההצלחות.
מינרווה דורשים מכל תלמיד פוטנציאלי למנות שש הצלחות ממהלך חייו. איך מגדירים הצלחה? הם לא אומרים. איך יודעים שהצלחת? גם את זה הם לא קובעים. אתה צריך להחליט בעצמך. לכל הצלחה מוקצה חלון קטן בו ניתן להקליד תיאור של ההצלחה, עד שהגבלת אותיות רצחנית קוטעת אותך באמצע המילה וצריך להתחיל לנסח מחדש.
בחלון נוסף ניתן להעלות תעודות, תמונות, עמודי אינטרנט, לינקים, אנשי קשר - זה נקרא סעיף ההוכחות. מכתבי המלצה אסורים כאן. וכל מכתבי ההמלצה שליקטתי לאורך השנים, מכל מקום בו דרכתי, הלכו לטמיון. אחרי שהחלק הקשה ביותר עבר והגשתי את כל ההצלחות - הגיע עוד חלק קשה, רק טיפה פחות: המבחנים.
בזמן שצעירי ישראל התכוננו לפסיכומטרי, צעירי אמריקה ל-S.A.T ושאר תלמידי העולם להשד יודע מה, התכוננתי אני לשישה מבחנים אחרים לגמרי - שלא באמת ידעתי מה הם לפני שראיתי אותם. מבחנים אשר יחד לא אמורים לקחת יותר משעתיים, שאליהם התרו בנו שלמעשה אי אפשר באמת להתכונן. מבחן ביצירתיות, מבחן בלוגיקה, מבחן במתמטיקה (מהסוג שלא לומדים בחמש יחידות), מבחן הבעה בכתב ומבחן הבעה בעל פה.
להשוויץ בהצלחות שלך מצריך אומץ – וזה מעמיד אותך במקום פגיע
עד הרגע בו התקבלתי לא סיפרתי לאף אחד מחבריי על מינרווה. אף לא מילה. למה? כי אני שונאת להיכשל, ויותר מהכל שונאת להיכשל מול אחרים, ויותר מהכל הכל אני מפחדת להיכשל (רק תארו לכם איזה סיוט היה להוציא רישיון נהיגה). אז לא סיפרתי.
לרצות משהו כל כך, להציג את כל שאיפותייך לראווה - יש בזה משהו פגיע, חלש. ולהשוויץ ככה בהצלחות שלי, כמו שנאלצתי במהלך תהליך הקבלה, ולהדגיש כל נקודת חוזק ולשווק את עצמי כמו מוצר שאני מאמינה בו במיוחד. זה מצריך אומץ, וזה מעמיד אותך במקום פגיע עוד יותר.
לכן במשך השבועות עד סוף התהליך, התהלכתי כסהרורית בין חבריי, גם בבית וגם בצבא. חצי פה וחצי שם. חצי איתם אבל בעצם בתוך עצמי. מנסחת משפטים ומריצה רעיונות בראש.
התכוונתי לבצע את המבחנים ביום שבת, בסוף השבוע שהייתי בו מחוץ לבסיס. בליל שישי נפגשנו כולנו במחסן האחורי של אחד הבנים מהחבורה. מחסן שנהיה מין זולה כזו במהלך הקיץ. כולם תכננו לשתות ואז לישון שם, אבל אני הגעתי בעיקשות עם רכב והצהרתי ש"אני לא שותה" - רציתי להיות רעננה וצלולה למחר. הערב התקדם, סביבי כולם רקדו, צחקו, צעקו. ואני איתם, צוחקת, משתוללת - אבל צלולה לגמרי. חצי פה אבל לגמרי שם, מעמידה פנים.
"נו, תשתי כבר, תשני פה". הם ניסו לשכנע אותי, חיבקו, נישקו. אהבו. באמת באמת אהבו. ואני לא יכולתי. לא רציתי. חברה שלי התחילה להקיא, והתחלנו לעזור לה; בתנועות מיומנות להחזיק את המצח, להביא דלי, צינור מים. חשבתי על כל ההצלחות הקטנות שאי אפשר לכתוב למינרווה, שיכולות להציג את מי שאני: בגיל 16 במסיבה של מאה ילדים שיכורים כשטיפלתי בבנות שמקיאות, בטיול משפחתי בספרד כשלקחתי את אחי איתי להרפתקה ונתקלנו במסיבת סלסה רועשת שגרמה לנו לאושר בלתי ניתן לשחזור, כשקמתי כל בוקר בשש לבית הספר אחרי שעבדתי עד מאוחר בלילה במסעדה, כשקפצתי בטיול שנתי בין צוק אחד לשני על אף פחד הגבהים המשתק, למרות שהרגשתי שהלב שלי הולך להתפוצץ לאלפי חלקים.
יצאתי משם בשתיים בלילה, השארתי את החברים שלי שם, והלכתי לישון. בבוקר עשיתי את מבחנים וקססתי ציפורניים לסירוגין. בסוף לא סיימתי עד הערב, כי הזמן שלקח לאזור אומץ בין מבחן אחד לשני היה ארוך מאוד. את המבחן האחרון עשיתי בבוקר למחרת ויצאתי לבסיס, במדים המוצרים והנוקשים שלי והתיק הכבד, והייתי שמחה לשם שינוי.
למרות שהיה חם (למה תמיד חם בימי ראשון כשצריך לחזור לצבא?), למרות שידעתי שלפני הדרך ארוכה ושהשבוע יהיה מתיש - הייתי שמחה. הרגשתי הקלה. כל כך הרבה הקלה. כאילו חצי עולם ירד לי מהכתפיים. כי עכשיו סוף סוף יכולתי להניח את ה"שם" בצד ולהיות רק פה. לפחות לעת עתה.
לטור הקודם של גל: איך זה ללמוד באוניברסיטה שנודדת כל סמסטר למקום אחר בעולם>>