"צריך להרוג בלי לחשוב. כל מחבל שיוצא בחיים מפיגוע, עושה תואר בכלא על חשבון המדינה". המשפט הזה ודומים לו, צפים שוב ושוב בשיח המלווה אותנו בתקופה האחרונה, ונותנים הצדקה לאלה הטוענים שדינו של כל מחבל הוא להיות מנוטרל, וחלקם מתכוונים גם ל"מנוטרל עד מוות". אך האמת מאחורי המשפט הזה היא מורכבת יותר.
אזרחים רבים הולכים שולל אחרי הטענה הרווחת שאסירים ביטחוניים נהנים מהפריווילגיה להשלים תואר (ראשון, שני וכן הלאה), בעודם מרצים את עונשם בכלא הישראלי. לא פעם הטוקבק: "עכשיו הוא יישב בכלא וייצא משם עם תואר", מצליח לסחוף אחריו רבים, שלא ממהרים לבדוק את האמת מאחוריו. מסתבר שאמנם יש בסיס היסטורי לטענה, אך כבר 5 שנים שישראל שוללת מאסירים ביטחוניים את האפשרות ללימודים גבוהים.
בישראל ישנם מעל ל-5,000 אסירים ביטחוניים, הפזורים ב-10 בתי כלא ברחבי הארץ. אסיר בטיחוני הינו "אסיר אשר הורשע ונידון למאסר בגין ביצוע, או עצור בגין חשד לביצוע עבירה, שעל פי טיבה או נסיבותיה הוגדרה כעבירת ביטחונית מובהקת, או שהמניע לעבירה היה לאומני". ההגדרה הזו חשובה, מכיוון שהתנאים של אסירים ביטחוניים שונים בצורה מהותית מתנאיו של אסיר פלילי, ובתוך כך גם הזכות ללימודים גבוהים. הסיווג של אסיר כביטחוני נעשה על ידי החלטה מנהלית של שירות בתי הסוהר. סיווג זה משפיע בין היתר על החלטות כמו: באיזה בית כלא ישובץ ומה יהיו תנאי מאסרו.
את הזכות ללימודים גבוהים בבתי הסוהר ניתן לחלק ל"לפני" ו"אחרי" יוני 2011: לפני שנת 2011 למדו באוניברסיטה הפתוחה כ-300 אסירים ביטחוניים, שהיוו 5 אחוזים מכלל האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל. ההיתר לאותם הלימודים החל בשנת 1994, בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה הפתוחה. מקצועות כמו מדעי הרוח, סוציולוגיה, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון, מבוא להיסטוריית האיסלאם, מבוא למחשבה מדינית וג'נוסייד (רצח עם), היו התחומים המבוקשים ביותר לתואר. יחד עם זאת, כחלק מההסכם, נאסר על האסירים ללמוד תחומים כמו כימיה פיזיקה ומדעי הטבע.
חשוב לציין, כי גם לפני יוני 2011, הזכות ללימודים גבוהים לא הייתה זכות שניתנה לכל אסיר והיא הוגדרה כטובת הנאה. הענקתן ושלילתן הייתה לפי החלטתו של מנהל הכלא, והיא יכולה הייתה להיות סנקציה להתנהגות שלילית או פריווילגיה להתנהגות טובה. דבר זה היה בכפוף לאמנה בינלאומית של אסירים ביטחוניים שישראל אימצה בשנת 1992. לרוב, האסירים היו מקבלים היתר ולומדים באוניברסיטה הפתוחה באמצעות תשלום של משפחות האסירים מחוץ לכלא.
כאמור, בשנת 2011 נשללה מכל האסירים הביטחוניים באשר הם ההטבה ללימודים גבוהים, וזאת כחלק מהפעלת לחץ לשחרור גלעד שליט, שלא זכה לתנאים הומניטריים ראויים. חשוב להבהיר כי שלילית זכות זו הינה חוקית על פי האמנה הבינלאומית, אליה מדינת ישראל כפופה.
מאז החלטת הממשלה בשנת 2011 נעשו שתי פניות לבג"ץ על ידי אסירים שונים, על מנת שיתירו להם להמשיך בלימודיהם. הראשונה שבהן הייתה מיד לאחר ההחלטה והיא נעשתה על ידי אסיר שהיה קרוב מאוד לסיום התואר. בג"ץ דחה את הבקשה בטענה שאין עיגון חוקתי לאפשר לאסירם אלו ללמוד וזו איננה אפליה פסולה. ביחד עם זאת, ציין בית המשפט שיש לשקול לתת לאלו שהיו בדרך לסיום התואר להשלימו, דבר שלא יושם מעולם.
מיד לאחר מכן הוגשה לבג"ץ עוד בקשה, הפעם על ידי שלושה אסירים. בעתירה זו דנו שבעה שופטי בג"ץ, ובסוף שנת 2015 הם פסקו באופן סופי – להשאיר את ההחלטה כפי שהיא. במהלך הדיונים התעורר וויכוח בין הנשיאה נאור לבין הנשיא בדימוס גרוניס, שהיו חלק מהשביעייה. נאור טענה שככלל אין הכרח לאפשר לאסירים הביטחוניים ללמוד, אך במידה ואסיר בטוחני מתנהג כראוי ניתן לתת לו היתר באופן פרטני ואין למנוע ממנהלי הכלא לאפשר כלי זה. בניגוד אליה, גרוניס סבר שהאסירים הביטחוניים הם מכלול ואם התקבלה החלטה כוללת, אף אחד מהם לא צריך ללמוד. כיום, בניגוד לסיסמאות שרצות בפייסבוק, לאסירים הביטחוניים אסור ללמוד באופן גורף.
מי שהתייצב במהלך התקופה הזו לצד האסירים היו המרצים הבכירים של האוניברסיטה הפתוחה. מעל 90 חברי סגל פרסמו מכתב גלוי דעת הקובע שיש להתיר לאסירים ללמוד. על המכתב הייתה חתומה בין היתר גם סגנית נשיאת האוניברסיטה, פרופ' תמר הרמן. "כל זכויות האסירים הללו אינן מוחלטות, הן יחסיות. ניתן להגבילן, אך להגבלות יש גבולות", נכתב בו. החתומים על המסך טענו שהיות וגלעד שליט כבר שוחרר, יש להשיב לאסירים הביטחוניים את הזכות ללמוד. באשר לכך שרוב האסירים הביטחוניים למדו את קורס ה"ג'נוסייד", דבר שיצר מהומה בפני עצמה, כתבה פרופ' הרמן בעבר: "זהו קורס שמבטא מסר אוניברסלי ומוסרי, ואנו גאים על היותו אחד הקורסים המבוקשים בקרב כלל הסטודנטים באוניברסיטה".
לומדים מתחת לרדאר
בפועל, כמעט כמו בכל תחום בחיי היומיום בבתי הכלא, האסירים מצליחים למצוא דרכים עקיפות להשיג את מה שהם חפצים בו. גם בתחום הלימודים, האסירים מצאו דרכים יצירתיות להשלים תארים. בין היתר, האסירים מלמדים אחד את השני, כך למשל ד"ר מרואן ברגותי שהשלים את לימודיו בשנת 2010, נמנה כיום כאחד מחברי הסגל של האוניברסיטה המצרית ומעביר קורס ל"לימודי ישראל" מתוך הכלא. מי שעוד עוזר להעברת קורסים בחשאי הן אוניברסיטאות מהגדה ומעזה, אשר מעבירות לכלא חומרי לימוד. נציין שוב שמדובר בתארים שאינם ניתנים על ידי המועצה להשכלה גבוהה בישראל (המל"ג).
מהשב"ס נמסר בתגובה: "אסירים ביטחוניים אינם לומדים בין כותלי הכלא באופן גורף, בהתאם להחלטת הממשלה ופסיקת בג"ץ. באשר ללימודים אלטרנטיביים הנעשים בדרכים לא דרכים, אין איך לשלוט בצורה אבסולוטית. מדובר בשיטות לימוד ותכניות לימודים שאינן היו תופסות בשום מוסד אקדמי רציני. כך או כך מדובר בתופעת שוליים".
שערורייה נוספת שהתפשטה ברחבי הרשת, טענה כי אסירים ביטחוניים, תושבי ישראל, שנפצעו במהלך הפיגוע אותו ביצעו בעצמם, זכאים לקבל קיצבה מביטוח לאומי. ובכן, גם כאן אין יותר מדי בסיס לשמועה שהפכה לסטטוס ויראלי ואף צוטטה מפי פוליטיקאים בכירים.
עו"ד יונס תמים, המתמחה בטיפול באסירים ביטחוניים, טוען שמדובר בקשקוש מוחלט: "זה פשוט לא נכון. כל מי שמואשם בפעולת איבה לא מקבל שום דבר מהביטוח הלאומי", הוא טוען בתוקף, "יתרה מזאת, אני מכיר אישית אירוע בו אסיר בטחוני בשם סמי שניבון שנידון למאסר עולם, השתחרר בגיל 77 במסגרת עסקת שליט, ולאורך כל ישיבתו בכלא לא קיבל אף לא שקל אחד של קיצבת זיקנה. כל מי שטוען אחרת, איננו דובר אמת".
מי משלם לאסירים ולבני משפחותיהם?
לעומת זאת, דווקא כן מצאנו אמת בשמועה נוספת שרצה בתקופה האחרונה ברשתות החברתיות, אודות השכר שמקבלים האסירים הביטחוניים. גם כאן חשוב לציין שהכסף אינו מגיע מקופת המדינה, אלא ברובו מועבר למשפחות האסירים על ידי הרשות הפלסטינית. איך זה עובד? ברשות ישנו שר לענייני אסירים בשם עיסא קראקע. אותו שר ממונה לווסת את הכספים לאותם אסירים, כאשר רובם מגיעים מעמותות ומארגונים בחו"ל. מכיוון שחוקי השב"ס מתירים סכום מצומצם לכל אסיר בכלא, למטרת קניות בקנטינה, רוב הכסף עובר כאמור למשפחות.
וכך נראית המשכורת החודשית של המחבלים על פי הוותק בכלא, לפי נתונים שפורסמו באתר גלובס: אסיר שיושב בכלא עד 3 שנים יקבל כ-1,400 ש"ח בחודש, 5-3 שנים כ-2,000 ש"ח, 10-5 שנים כ-4,000 ש"ח, 15-10 שנים כ-6,000 ש"ח, 20-15 שנים כ-7,000 ש"ח, 25-20 שנים כ-8,000 ש"ח, 30-25 שנים כ-10,000 ש"ח, מעל 30 שנה כ-12,000 ש"ח בכל חודש.
כלומר, ככל שאסיר יושב יותר שנים או מואשם בעבירה חמורה יותר – כך הכסף אותו יקבל עם השנים יהיה גבוה יותר. בשנת 2014 למשל, דווח כי הרשות הפלסטינית העבירה מעל מאה מיליון שקל לאסירים, מדובר ב-6% מתקציב הרשות. שיאני השכר הם עבדאללה ברגותי ואיברהים חאמד, שעד היום צברו מהרשות משכורות המוערכות בשווי של כ-200 אלף ש"ח כל אחד. בעבר נעשו מספר ניסיונות לעצור את הזרמת הכספים הזו מצד בכירים בממשלה, אך נכון להיום, האסירים ממשיכים ליהנות מסכומים גבוהים במיוחד.