אבא שלי מתרגש בשבילי שאני נוסעת. אני חושבת לפחות.
אצל אימא זה יותר מסובך. היא רוצה שאסע, וגם לא רוצה, וגם רוצה לנסוע בעצמה.
אבא הוא פשוט. מבחינתו צריך לשלח את הילדה לסן פרנסיסקו. לשגר בעצם. כמו חבילה. או חללית לחלל: שלוש, שתיים, אחת - נפרדים. בהתחלה יש רעש גדול והשמיים בוערים. ואז שקט.

כמו למשל השבוע האחרון שלי בצבא, השבוע הבאמת באמת אחרון, השבוע שהיה אחרי שבעצם כבר השתחררתי ורק חזרתי לעשות מילואים, כדי להישאר, להיאחז, להגיד שלום.

בלילה ישבתי עם החיילים בחמ"ל, כל הדיסטנס כבר פרוץ ומשוחרר, אני קלילה ומשוחררת. היה מאוחר, ואני הרי מילואמניקית ולא צריכה לקרוע את עצמי כמו פעם, ובכלל זה לא אנוכי מידי ללכת לישון באחת וחצי בלילה. קמתי לעלות לחדר בדיוק כשהמג"ד נכנס עם חיוך זדוני, ואני ידעתי שכבר לא אשן הלילה. "מעמ"ל בתרנגול, מעמ"ל בתרנגול", הקול שלו הרעים בכריזה, ואנחנו, הצייתנים, עברנו משגרה לחירום. סביבי אנשים צעקו אחד לשני, רצו ממקום למקום. "לכו להביא ציוד", האצתי בחיילים, ותוך כדי התהלכתי שם בין כולם, מחייכת בלי פשר. כאילו נסכה בי התחושה הבטוחה, הנכונה, שאין מקום אחר בעולם כולו שהייתי מעדיפה להיות בו עכשיו, ברגע זה, מאשר כאן.

הטורים הקודמים של גל:

בסוף השבוע השתחררתי. הפעם באמת. יצאתי משערי הבסיס בפעם האחרונה וצעקתי דרך חלון המכונית אל ההרים המשתפלים: "להתראות, לבנון, להתראות."

למחרת כבר הייתי שוב בדרך לצפון, הפעם עם חברות. ה-חברות. החברות שהיו איתי תמיד, שאני לא זוכרת את עצמי בלעדיהן. הן עברו איתי את הכול, מהנשיקה הראשונה לחוטיני הראשון, השכרות הראשונה, הסיגריה, החבר, הפרידה הראשונה, גם השנייה. לילות של גלידה על אספלט חם, של ים עם חומוס וקרם שיזוף, של רביצה בגינה עם יין ויתושים, של לאכול עד שכואבת הבטן. של לצחוק וגם לאהוב. לאהוב כמו שאוהבים אחיות, כמו שאוהבים שמש או סוודר ביום קר, או ארטיק ביום חם. לאהוב כי אי אפשר בלי.

"אני לא רוצה שתיסעי", היא אומרת לי בעודנו רובצות על הספה במרפסת של הצימר שהגענו אליו. "טיול פרידה" קראנו לזה עוד כשתכננו שזה מה שנעשה לפני שאעזוב, פעם לפני הרבה זמן כשרק התקבלתי למינרווה ושום דבר לא נראה אמתי. אבל פתאום אני באמת לא רוצה לנסוע. אני רוצה שהכול יישאר ככה, כמו שהוא; שקט של יום שישי, ריח של יסמין באוויר, הידיעה הברורה והנוחה להפליא שכאן זה בית. מי המשוגע שנוסע לארץ אחרת ומנסה להתחבר לאנשים ממדינות אחרות? לאנשים שלא יודעים מה זה ללכת ברגל הביתה בשתיים בלילה ולדבר על הכול, ה-כול? או להיכנס לחומוסייה ביום שישי בצהריים, בשיא הלחץ, ולקחת חצי קילו ועשר פיתות לים? איך אפשר להתחבר לאנשים שלא יודעים מה זה פק"ל קפה? או איך זה מרגיש לצאת מהצבא ביום חמישי בבוקר במדי א' מעומלנים ולקנות שייק בתחנה מרכזית נהריה ולהרגיש קלה יותר מהאוויר?

אולי בגלל שאני עוזבת אני מרגישה שכל כך טוב לי בארץ. אולי אם הייתי יודעת שמחכים לי חודשים ארוכים של אחרי-צבא, של שעות בים, של למידה לפסיכומטרי ושל למלצר לפני הטיול. אולי אז לא היה לי כל כך עצוב להשתחרר מהצבא, אולי כל רגע עם החברות והחברים לא היה מרגיש כמו מתנה, כמו ברכה משמיים. אולי לא כל ארוחת ערב רגילה עם המשפחה בשלישי בערב הייתה הופכת לנס של ממש. אולי לא הייתי שואפת פנימה את הריח החריף של בריכות הדגים שמציף אותך כשמגיעים לים, ואת הנוף. ואת השקיעה. ואומרת תודה. אולי אם הייתי נשארת אז לא הייתי מעריכה אף אחד מהדברים האלו. אולי אז שום דבר לא היה מרגיש לי חמקמק ורגעי, כי הייתי יודעת שמחר ומחרתיים הכול יישאר אותו דבר. אבל אני כן עוזבת, אני טסה בעוד שבוע, ומנסה לגמוע כל רגע לפני כן, לפני שהחיים שלי ישתנו מהקצה אל הקצה והכול ירגיש שונה, וגם כאן הכול ימשיך לרוץ, כמו שתמיד ממשיך. חברים שלי לאט לאט ישתחררו ויטוסו כל אחד לדרכו, אח שלי יתגייס, הכול ישתנה ויישאר אותו הדבר בו זמנית.

אימא ואבא ארגנו לי מסיבה. מסיבת פרידה. אצלנו בבית. אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לצאת מהחדר עד שנותרה עוד חצי שעה לתחילתה. רציתי מסיבה, זה לא שלא רציתי, אולם פתאום עצם זה שכולם מגיעים לכבודי, זה שכולם משגרים אותי כמו אותה החללית ואני נוסעת והם נשארים, וששום דבר בי עוד לא מוכן או בשל לקום וללכת - הכול הציף אותי בבת אחת ולא הצלחתי לנשום.

הפלאפון שלי צפצף - הודעה מהקבוצה של הגדוד, שעדיין לא יצאתי ממנה. המג"ד מכנס ישיבה עם כולם. קרה משהו, לפחות נשמע ככה. "אני יכולה לשאול מה קרה?" אני ישר שולחת למג"ד הודעה.
"לא, את אזרחית."

אני מתקשרת לחמ"ל, הם מופתעים לשמוע ממני, ערב שבת, הם נשמעים רחוקים כמו מעבר לאוקיינוסים רבים. "הכול בסדר?", אני שואלת.
"כן, למה לא?".
"כלום, כלום, ביי", אני מנתקת ומיד מתחילה להתעמת עם עצמי: "די", אני כועסת על עצמי, "'את נוסעת. את נוסעת וזהו". שמתי את הטלפון בצד, אין לי שום מחויבות להישאר זמינה סוף סוף.

"את צריכה לנסוע ולא לחשוב על אף אחד חוץ מעצמך"

המסיבה היא סיר לחץ מבעבע של אהבה ושמחה וצחוק. מקריאים לי ברכות, אמא הכינה מצגת - הנה אני בת שש, ושבע, ושבע עשרה. אמא מדברת על חלומות כשהיא מברכת אותי, על מה שחלמתי להגשים עוד אז, פעם, כל יום, כל דקה. מגיל ארבע עשרה אני רוצה לטוס, מגיל חמש עשרה להיות רופאה, מגיל שבע עשרה אני חולמת "מינרווה".

אבל אני דווקא חושבת על החלומות שלא ממש חולמים, אבל הם כמיהתיים ונחשקים ונכספים ממש כמו החלומות הרגילים של "רופאה" או "לטוס להודו". החלום הזה, הרצון העמוק והאמתי להיות מוקפת באהבה מופלאה שכזאת, חסרת גבולות והתניות. והחלום על בית, בית פשוט ולא מתאמץ. ועל אמונה, אמונה שלהם, של כל החברים והמשפחה בי ובהצלחתי. והאמונה שלך בהם, שהם יישארו לתמיד. ואני חושבת על זה שכבר הגשמתי כמה חלומות.

"את צריכה לנסוע ולא לחשוב על אף אחד חוץ מעצמך". הוא אמר לי פעם. היה מאוחר בלילה, והיה קר בחוץ. הגשם הרעים. והייתי צריכה כבר ללכת לבית שלי. תמיד לי היה כל כך קשה לעזוב ולו כל כך קל להיפרד ממני, לשלח אותי ממנו. אבל הוא צודק, אני יודעת. יצאתי החוצה אל האוויר הקר, טיפות הגשם טפטפו לי על המצח ועל העיניים, נעימות ומנחמות אחרי החום המחניק שהיה אצלו בחדר, והרגשתי את תחושת השחרור הזו בכל עצב בגופי, של לסגור את הדלת מאחוריי ושוב להיות לגמרי לבד בעולם.

אני יודעת שאני צריכה לנסוע, ולהתגעגע, אבל לא יותר מידי. ולשמור על קשר, אבל לא לחיות ולהתבוסס בזיכרונות. ואני צריכה לאסוף וללקט אהבות חדשות, חוויות מופלאות, חברויות מפעימות. אני צריכה לחיות, אני צריכה לטוס.

בעוד שבוע אני אהיה כל כך רחוקה, ולפעמים אני כל כך לא רוצה, אבל רוב הזמן אני פשוט כבר לא יכולה לחכות.