רבים חושבים שבמהלך לימודי התואר להוראה, לומדים הסטודנטים את הידע אותו הם אמורים להקנות בהמשך הדרך לתלמידיהם. אולם אם תשאלו את ד"ר צפי טימור, כיום ראש תכנית תואר שני M.Teach - "מוסמך בהוראה" בפקולטה לחינוך בסמינר הקיבוצים, היא תגיד לכם שלפעמים ה-"איך" חשוב לא פחות מה-"מה".
ד"ר טימור, שעוסקת ב-15 השנים האחרונות בהכשרת מורים, מנהיגות חינוכית, שילוב תלמידים בעלי לקויות למידה, והתפתחות מקצועית ואישית של מורים, מקפידה לשים דגש על ההכשרה המעשית ועל ההכנה הפדגוגית ומיומנויות ההוראה. כמי שבאה מהתחום היא רואה בכך זכות גדולה ואפילו שליחות חברתית: "אני משתדלת למצוא את האיזון בין קורסים המתמקדים בידע תיאורטי מעשיר דעת בתחום החינוך ובין קורסים המתמקדים בידע פדגוגי ומיומנויות הוראה, בנוסף, כמובן, לידע המחקרי הנדרש בתואר מתקדם".
מאיפה הגיעה התובנה שחשוב ללמד את הסטודנטים גם את מיומנויות ההוראה?
"מחקרים מעידים על 'הלם תרבותי' שמורים חווים בתחילת דרכם במסלול ההוראה ומכאן החשיבות הגדולה לגעת בנקודות הרגישות בשלב ההכשרה, ולגשר בצורה מיטבית על המעבר מהחממה של ההכשרה למציאות בשטח".
"פיתוח מיומנויות הוראה אינו עניין טכני", מוסיפה ד"ר טימור, "מדובר בתהליך נפשי של סוציאליזציה למקצוע ההוראה, ופיתוח תחושת בטחון בקרב המורים. מורה הלומד איך ליצור אקלים כיתה חיובי, יחוש מוגן בכתתו ופנוי רגשית להוראה, ממש כפי שתלמיד החש מוגן ובטוח יהיה פנוי רגשית ללמידה, ולהיפך. חשוב לציין כי מדובר בסט של מיומנויות נרכשות השייכות לתהליך הלמידה שעובר המורה המתחיל, ממש כפי ששחקן לומד פיתוח קול או שפת גוף באינטראקציות שלו עם הקהל, רק בהבדל אחד: בעוד אנשים רוכשים כרטיסים להצגה מרצונם החופשי, תלמידים בבית הספר מגיעים לעתים בעל כורחם, וחלק מהמיומנויות להן נדרש המורה הוא ניהול המוטיבציה של תלמידיו, ככיתה וכיחידים".
איך זה בא לידי ביטוי? עם אילו אתגרים מתמודד בוגר לימודי הוראה שנכנס לתפקיד?
"על המורה החדש, שזה עתה סיים את תהליך ההכשרה שלו, לעבור תהליך סוציאליזציה לתוך בתי הספר ולתרבות ייחודית ושונה ממסגרות אחרות אליהן התרגל בעבר. זאת כמובן בנוסף לצורך לנהל את הכיתה, לעמוד מול קהל התלמידים ו"להעביר" את הידע בצורה מובנית ומעניינת. עבור חוויה ראשונית מדובר בדרישות מרובות מהמורה המתחיל".
אומרים שאין חכם כבעל ניסיון, אם כך לא עדיף פשוט לקפוץ למים וללמוד תוך כדי תנועה? מדוע יש צורך ללמוד את המיומנויות ולהתנסות בה כבר בלימודי התואר?
"אין עוררין על כך שמורה טוב חייב להיות רהוט, לשמור על קצב השיעור, ליצור קשר עין עם התלמידים, לעשות שימוש נכון בקולו, להלהיב, לשמר מוטיבציה ללמידה, ולערב את כלל הלומדים בכיתתו. בנוסף, בכפוף לתיקון לחוק החינוך המיוחד – 'חוק השילוב' משנת 2002, על המורה לוודא שהוא אכן נותן מענה לכלל הצרכים של תלמידיו בהתייחסות אישית. במקצוע ההוראה אין ימי חסד; מורה נדרש לגלות כישורי הוראה בכל סוגי הכיתות ובכל הרמות עם כניסתו לשנת ההוראה הראשונה, כמו גם כישורים בין-אישיים עם ההורים, ההנהלה והעמיתים. כל זאת בנוסף למיומנויות פדגוגיות של הכנת מערכי שיעור, מבחנים ויישום המיומנויות אותן רכש בתהליך ההכשרה, הנראות לו רחוקות שנות אור מחוויותיו הראשוניות במערכת החינוך".
מדוע כל הסטודנטים חייבים לעבור את הקורסים במיומנויות ההוראה?
"סטודנטים המגיעים להוראה מעולמות אחרים, כמו בתכנית 'מוסמך בהוראה', לומדים להכיר תחום דעת חדש לגמרי, וההיכרות שלהם עם מערכת החינוך מסתכמת בדרך כלל בזיכרונות מתקופת היותם תלמידים, או כהורים לילדים במערכת החינוך. בשני המקרים הם חסרים את שני המרכיבים הנדרשים: מרכיב הידע והמרכיב הפדגוגי, או במילים אחרות – ה'מה' מול ה'איך'. בשנה הראשונה ללימודיהם בתכנית הם מתנסים בהוראה בבתי ספר בליווי מדריך פדגוגי מתחום הדעת שלהם, ומורה מאמן בבית הספר. בדרך כלל מורה בעל ניסיון של כמה שנים בהוראת תחום הדעת בתיכון".
ד"ר טימור מוסיפה כי רוב המורים החדשים, בוגרי תכניות ההכשרה, מרגישים בטוחים בתחום הדעת יותר מאשר בהוראה עצמה: "יש לזכור כי מעשה ההוראה הינו פאזל מורכב המאגד בתוכו ממדים מקצועיים וממדים אישיים ואף אישיותיים. לימודי מיומנויות ההוראה באים לתת מענה גם על תחושת הפער הזו".
גם המורים המתחילים הם תלמידים
"במטרה לשפר מיומנויות הוראה ויכולות ניהול כיתה, אנו מקיימים קורס מיקרוטיצ'ינג לסטודנטים בשנה ב'", מסבירה ד"ר טימור. "במסגרתו, בין השאר, הם לומדים לקבל ולתת משוב עמיתים בונה, ומנתחים את עמידתם בכיתה ואת 'התנהגויות ההוראה' שלהם באמצעות סרטון וידיאו המצלם אותם בפעולה. לכל אחד מהסטודנטים יש נקודות חוזק שיכולות לתרום לתהליך ההוראה, כמו למשל חום אנושי ויחסים בין-אישיים תקינים, רגישות, דיבור רהוט, יצירת עניין, יצירתיות, ידע בתחום. במקביל יש לזהות את מוקדי האתגר ולהתמודד אתם, כמו למשל קושי בשימוש נכון בקול, דיבור מהיר מידי או איטי מידי, הימנעות מיצירת קשר עין ועוד. התייחסות אישית ואינדיבידואלית לכל סטודנט לפי ה'מקרה' שלו הופכת את התהליך לאפקטיבי יותר".
בהתחשב בכך, לפי ד"ר טימור נראה שיכול להיות מצב בו לסטודנט אחד להוראה יש נקודת חוזק חשובה מתחום אחד ואילו לסטודנט אחר להוראה יש נקודת חוזק אחרת: "הסטודנטים להוראה הם קודם כל יחידים בעלי רמות שונות של בטחון עצמי ושל תחושת מסוגלות כמו גם בעלי כישורי למידה שונים וקצב למידה שונה. בשל כך גם בתהליך של ההדרכה הפדגוגית בשנה א' בתכנית שלנו ההתייחסות אליהם אינה אחידה אלא דיפרנציאלית".
האם יש צורך בנטייה טבעית לתחום מסוים או שכל אחד יכול ללמוד להפוך להיות איש מקצוע טוב, או במקרה שלנו – מורה טוב?
"מאחר והסטודנטים מגיעים עם מגוון ומנעד של יכולות הוראה, בהחלט ניתן לראות שאצל חלק מהם הנטייה להוראה ולניהול כיתה היא טבעית, מעין 'מורים מבטן ומלידה', ואצל חלקם המיומנויות הללו חסרות. סטודנטים שעסקו בעברם בהדרכה מגלים לעתים בטחון עצמי רב יותר בעמידתם בכיתה, אם כי לעיתים יש לוודא שלא יתפתחו ל'מורים-מדריכים בתנועת נוער'".
לסיכום, מה יש לך להגיד לצעירים שמעוניינים ללמוד הוראה אבל פוחדים שהם לא מתאימים למקצוע?
"מורה טוב הוא מורה הפועל על פי אג'נדה אישית שלו, המתאימה לתפיסת עולמו ולאישיותו. מועמדים השוקלים את דרכם למקצוע ההוראה צריכים לזכור כי בהכשרת מורים יש לקחת בחשבון שהמיומנויות הקשורות ל-'איך' כמו ל-'מה' - הן מיומנויות נרכשות, ומה שחשוב באמת זו הנכונות לחוות תהליך אותנטי של גילוי עצמי של יכולות וקשיים, שהוא המפתח להצלחה בהוראה בפרט, ושל צמיחה אישית בכלל".