אנו רגילים לשמוע סיפורי הצלחה של נשים שמשלבות קריירה וגידול ילדים, או לחילופין, סיפורים על נשים שהיתה להן קריירה משגשגת אך תובענית, ובחרו לנטוש אותה על מנת שלא לפספס את השנים המשמעותיות ביותר בהתפתחות ילדיהן. אך נדיר מאוד לשמוע על נשים מצליחות שעזבו הכל למען טיפול בילד ומוכנות להצהיר שזה היה צעד אומלל ושגוי. אשת טלוויזיה בריטית יצאה השבוע בווידוי חושפני שכזה, ואמרה: "הזהרו! ויתור על הקריירה לטובת הילדים תשאיר אתכן עצובות ולא מסופקות!"
לטגן שניצלים זה משעמם
אליזבת מקפרלן, בעברה במאית טלוויזיה מובילה בתכניות הילדים בממלכה הקטנה, מנהלת כיום בלוג מצליח בו היא אומרת לא מעט דברים לא פופולריים המשלחים לעברה חיצי ביקורת, ומצד שני מעוררת המון הזדהות ואהדה מצד אמהות שחשות תחושות דומות אך מתקשות לבטא אותן מפחד מדעת החברה. בווידויה הארוך שוטחת מקפרלן את ההתגלגלות שהובילה אותה להיכן שהיא היום.
_"כשצעדתי עם תסריט תחת זרועי לפני כ-16 שנה, שמחה ומלאת חיים, לא היה לי מושג שזו תהיה הפעם האחרונה שאעבוד כבמאית בטלוויזיה", מספרת מקפרלן. "כל מה שידעתי זה שאני בהריון עם ילדי הראשון, ושארצה להשאר עם התינוק בבית לאחר שייוולד. אני אקח הפסקה קטנה, חשבתי לעצמי. אילו יכולתי לחזור בזמן ולדבר עם עצמי בת ה-29 מהפרספקטיבה של היום, הייתי נותנת לעצמי את העצה הבאה: 'אליזבת, מה שלא תעשי, אל תוותרי על הקריירה. תחזרי לעבוד כמה שיותר מהר!'
מובן שזה לא מה שקרה. שנה אחרי הלידה אמרתי למפיקים שאני לא מסוגלת להתמודד עם עבודה תובענית של בימוי תכניות הילדים הפופולריות בבריטניה, סירבתי לראיונות לעיתונים כי חששתי שמשפחתי עלולה להיחשף ולהיפגע. 16 שנים אחר כך, הנה אני, בבית עם שלושה ילדים מופלאים, תקועה פה יום אחר יום, מטגנת שניצלים. אם להיות כנה: זה משעמם".
בניגוד לגיבורת הספר והסרט 'אין לי מושג איך היא עושה את זה', מקפרלן חשה שחייה הם ההפך הגמור, ועל כן החליטה לכתוב בלוג בשם 'אין לי מושג איך היא לא עושה את זה', בלוג שהיא טוענת שהציל את שפיותה מאבדון, לתוכו שפכה את תסכוליה ודרכו מצאה אחווה ותמיכה רבה, וגם את אהבתה לכתיבה, והחלה לכתוב לעיתונים בריטיים רבים.
"כשהילדים היו קטנים הכל היה הרבה יותר גרוע", נזכרת מקפרלן, שילדיה היום בני 16, 13 ו-10. "למרות שאהבתי תמיד לבלות עם ילדיי, רציתי גם לעבוד. לפחות חלק ממני רצה. לפעמים פשוט הרגשתי בלתי נראית, בלי תפקיד ברור בעולם, הרגשתי כאילו אני מביטה דרך שמשה אל העולם, אפי דבוק לחלון".
רגע השבירה הגיע ממקום לא צפוי, כשסבתה של אליזבת אמרה לה בדרך אגב: "את צריכה ללמוד כיצד תולים כביסה כמו שצריך, עכשיו כשאת עקרת בית!"
"אני לא עקרת בית!", צרחה עליה אליזבת הפגועה, "אני במאית טלוויזיה שלוקחת חופשה!"
ומיד כשיצאו המילים מפיה ידעה שאינן נכונות. "כולם שואלים מדוע לא מצאתי עבודה. פשוט לא השגתי כזאת שתתאים לדרישות המשפחה שלי. בעלי אמנם תומך ועוזר, אבל עבודתו, המשלמת את החשבונות, לוקחת אותו אל מחוץ לעיר לא מעט, ונמצאת במקום הראשון. בשלב מסויים עשיתי קורס הוראה, אבל אז נכנסתי שוב להריון ודחיתי את זה. לבסוף נטשתי את הרעיון כי חשתי שגם הוא לא גמיש מספיק עבורי".
עוד רגע שבירה נרשם כמה שנים אחר כך, כשהזמינה האם קפה בבית קפה, וכעסה על המלצרית על שהביאה לה את הקפה הלא נכון. "את לא יכולה להגיד לה מה לעשות, אמא!", פנה אליה בחומרה אחד הילדים, "לך אין בכלל עבודה!"
"ביליתי שנים באבל על הקריירה הטלוויזיונית שהיתה לי, ולקח לי המון זמן להתגבר על האבידה. כשהתגברתי מצאתי את הכתיבה, שהחזירה לי את השמחה והיצירתיות. עכשיו אני עדיין מרגישה בודדה מפעם לפעם, אבל שמחה שאני יכולה לעבוד מהבית. בזמן שכתבתי את המאמר הזה, למשל, התקשר אחד מבניי מבית הספר וביקש שאאסוף אותו כי הוא חולה. מיד רצתי לשם. הוא אמר לי: 'תודה, אמא. אני כל כך שמח שיכולת לבוא'. אם הייתי מביימת עכשיו לא יכולתי לעשות את זה".