עסק משפחתי: "פריניב – מפתיע בכל טעם"
מי אנחנו: אשר יניב (59) - מנכ"ל (מיץ אהוב: גזר תפוח)
אורלי יניב (59) - מנהלת חשבונות (מיץ אהוב: תפוז גזר)
עידו יניב (35) - מנהל המפעל (מיץ אהוב: רימון “זה תרופה! זה לא יאומן!”)
ליאור יניב (32) - מנהל רכש (מיץ אהוב: חולה על מיץ תפוחים)
עפרי יניב (26) - שירות לקוחות ומשאבי אנוש (מיץ אהוב: לימונדה)
מאיפה אנחנו בארץ: מושב דבורה, עמק יזרעאל. המפעל במשק
מי הביא את מי: עד 1994 היה אשר יניב חקלאי וגידל כותנה, עגבניות ופלפלים. משבר גדול בענף החקלאות הביא אותו לעזוב את המקצוע ולהתנסות בעבודה כנהג אוטובוס וכנהג מונית, עד שהחליט לעבור לתחום חדש לחלוטין: מיץ תפוזים. הוא החל לסחוט אותם במטבח הביתי, כשכל המשפחה עוזרת. התפוזים התקלקלו מאוד מהר, מספר אשר, וכדי להתמודד עם העניין הוא למד את התחום במרץ, קנה ציוד בסיסי ואפילו נעזר בטכנולוג מזון. ”בישראל יש את פירות ההדר הטובים בעולם, מגוון של סוגים ומינים שמאפשרים בחינה והתנסות של כל מיני טעמים", מספר אשר. “רציתי להיכנס לשוק המיצים ולכן הקמתי חנות בוטיק קטנה שמכרה מיצים איכותיים בזול, יחסית לשוק". המשפחה נרתמה לעניין: “היתה לנו מסחטה ידנית הכי פשוטה, כזו מפלסטיק שמתפרקת אחרי שעה של עבודה", מספר הבן עידו, מנהל המפעל. “אבא היה סוחט ואני הייתי חוזר מהתיכון ונכנס למה שקראתי לו "חדר הכושר": סחיטת תפוזים. אני זוכר את סבא שלי יושב בתוך מכולה של תפוזים וממיין אותם ואת סבתא שלי מקלפת את התות מהעלים שלו למיץ תות – עשינו הכל בעבודת יד ולאט לאט, שקל לשקל, התקדמנו ורכשנו עוד מכונה, עוד חדר, עוד מכונת פסטור כשנכנס התקן".
אורלי הצטרפה לחגיגה לפני 8 שנים, אחרי שסיימה את עבודתה כמורה: “היא חשבה שהיא יוצאת לפנסיה", צוחק עידו, “אבל לאבא היו תכניות אחרות והיא נכנסה לעולם הזה”. לפני 5 שנים החליטה המשפחה שנוסף לעבודה שלה עם קייטרינג ומסעדות היא מעוניינת להיכנס לשוק המיציםהממותג, הקמעונאי – "במסעדה הלקוח מקבל כוס מיץ והוא לא יודע של מי היא, מי הפנים מאחורי המותג. החלטנו שניכנס לשוק הזה עם השם "פריניב". כך, הצטרפו לעבודה שאר בני המשפחה, בזה אחר זה. יש משפחות בהן הדבר מלווה בלבטים קשים – אבל זה ממש לא המקרה של משפחת יניב: “לא חשבנו על זה פעמיים", מסביר עידו את טבעיות ההחלטה, “זה מפעל חיים עבורנו והפך להיות חלק מהזהות שלנו. אנחנו קשורים לכל המוצרים ומאמינים בהם כך שזה טבוע בנו. זה כנראה שונה כאת רואה את המפעל צומח מאפס, הצמיחה הזו עושה לך משהו בפנים".
מי הבוס? אבא אשר הוא המנכ"ל והאיש בעל המילה האחרונה, אבל המשפחה מצהירה שכל ההחלטות נדונות בישיבת הדירקטוריון של החברה: ארוחות הערב והצהרים. “כולנו הפכנו מומחים למיץ ולכולנו ניסיון של עשרים שנים בתחום כך שלא מדובר בהחלטות חותכות של אבא שלי אלא בדיונים סוערים, סיעורי מוחות ושיחות – עם ובלי הצבעה, שנעשות בארוחות. בסופו של דבר יוצאים מהן עם החלטה", אומר עידו. ומה עם סוגיות שלא מצליחים ליישב? “אם יש פערים אבא שלי נותן את הווטו שלו – אבל כמעט לא מגיעים למצב כזה ולרוב מישהו מצליח לשכנע מישהו".
ביזנס ופלז'ר? אצל משפחת יניב הביזנס הוא פלז'ר והפלז'ר הוא ביזנס. מבחינתם עבודה ומשפחה התלכדו במאת האחוזים ובכל הרמות: “העבודה היא חלק מאיתנו ואין ארוחה בה אין שיחה על המפעל, הדברים החדשים בו, הבעיות השוטפות ומה לא", מגלה עידו. “העבודה והחיים האישיים התלכדו ברמה שאני קורא למוצרים על שמות הילדים שלי". המשפחה מתכנסת מדי בוקר לארוחת בוקר מושבניקית של ביצה קשה וסלט, מלווה בשיחת עבודה כמובן. ומה עם בנות הזוג? בהתחלה הן עוד טרחו להתלונן, אבל היום כולן גויסו למבצע: “הן בקיאות מאוד במה שקורה ואשתי יודעת כל פרט ופרט מחיי המפעל", מספר עידו. “לפני שהתחתנתי אשתי אמרה לי שיש מה שיש לי להציע לה זה ניסויים – של מיצים – ומה עם נישואים? היום אנחנו כבר נשואים והיא מבינה את המחויבות שלי. כבר אין שאלות של "מתי אתה בא הביתה? אתה עובד כבר 16 שעות!" כי היא מבינה שאנחנו חייבים להיות מגויסים ב-100 אחוז עד שנגיע לרמה בה אפשר להאציל סמכויות".
מה הדבר הכי מאתגר בלעבוד עם המשפחה שלך? “העסק הזה הוא כל חיינו ואם לא נצליח בו זה יהיה הסוף של כולנו", מסביר עידו בכנות. “בגלל זה אנחנו מגויסים במאת האחוזים וזה משותף לכל המשפחה. כל האצבעות משקיעות באגרוף הזה שהוא המשפחה שלי והמסירות לעבודה היא כזו שלא רואים. אני בטוח שלא היינו מצליחים בלעדיה ואולי זה הדבר הכי שונה או מאתגר כי שכיר במקום עבודה לא תלוי בעסק שלו כמונו. שכיר לא מחויב כמו בעל העסק, לא חייב לתת דין וחשבון, לא משועבד לבנק, אין לו אחריות ואי אפשר לתבוע אותו ואצל המשפחה שלי – האחריות שלנו, בני המשפחה, היא אחריות של מעסיקים. זה שונה".
איך מצליחות לבלות עם המשפחה כ ל ה ז מ ן בלי להשתגע? תתפלאו, אבל משפחת יניב לא חששה לרגע להשתגע זה מחברתו של זו. אולי זו הרוח המושבניקית, אבל הקרבה המשפחתית נותנת להם ביטחון דווקא בוויכוחים ובחילוקי הדעות: “כמו בכל מקום עבודה יש אצלנו דעות שונות וויכוחים ולפעמים אפילו הרמות קול", מודה עידו, “אבל אחרי כל פיצוץ או לחץ יש את הידיעה שזו המשפחה שלך ושהכל יבוא על מקומו בשלום, הכל יגושר והכל בסדר – לא משנה מה. זה יתרון אדיר והוא עוזר לנו לעמוד מול הטייקונים הכי גדולים – חברות המיצים האחרות.
מה הדבר הכי כיפי בלעבוד עם המשפחה שלך? "העובדה שאתה יכול לסמוך בעיניים עצומות על השותפים שלך", אומר עידו מיד. “אני מכיר הרבה מקומות בהם שותפים עובדים יחד ולא משנה מה, תמיד יש לפחות קורטוב של חוסר אמון. אי אפשר לסמוך ב-100 אחוז על הצד השני - ופה זה שונה. אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות ושאני יכול להיות חולה או לטוס ועדיין להיות רגוע כי יש לי את המחליפים הכי טובים בעולם".
מה למדת מהמשפחה שלך, כעובדת? "למדתי מההורים שלי את המסירות לעבודה", אומר עידו – והוא יודע על מה הוא מדבר: כמנהל המפעל הוא טועם אישית כל מנת ייצור שיוצאת מהמפעל, רגע לפני שהיא נכנסת לבקבוקים. התפקיד הזה אולי נשמע לכם חלומי, אבל הוא כולל גם השכמות באמצע הלילה לטובת טעימת קווים שמיוצרים בשעות הקטנות ואם זה לא מספיק- גם השכמה יומית בחמש מדי בוקר, לטעימות, איסופים והוצאת המשאיות בדרך אל החנויות והמסעדות. “המסירות היא משהו שירשתי מהם בהחלט", הוא אומר.
מה היתרון של עבודה בעסק משפחתי? מה יש לעסק הזה שלאחרים אין בזכות המשפחתיות? עידו מייחס את 45 הטעמים שמייצר המפעל המשפחתי לתכונת אופי משותפת: “המשפחה שלנו אוהבת להתנסות בדברים חדשים – זה באופי שלה, זה בעורקים שלנו וזה מה שמייחד אותנו גם כעסק", מסביר עידו: “השוק של המיצים בארץ די משעמם ואני זכיתי לעבוד עם חבורה של אנשים שלכולם יש ראש משוגע שמפתח טעמים חדשים ומעניינים ולא נח על זרי הדפנה".