מי אני: רוית חורי,37 ,מתל אביב , רווקה, מחפשת באדיקות ובאמונה מלאה שיש שם אחד בשבילה
מקצוע קודם: מפיקת אירועים לעשירון העליון
מקצוע נוכחי: קאוצ'רית ומטפלת באנרגיות
למה החלפתי מקצוע? "כי התחברתי לעצמי. לפני שזה קרה הייתי במקסימום שנאה עצמית, לא הייתי מחוברת לעצמי והייתי שמנה. כמובן שאפשר להיות שמנה ומאושרת אבל אצלי כל קילוגרם היה עוד אמצעי להגן על עצמי מהאפשרות לעשות משהו אחרת. לפני כן הייתי במקצוע שלא אתגר אותי ושלא אהבתי את עצמי בו. חשבתי שאני פשוט אישה שמשתעממת מהר אבל הבנתי שאני פשוט לא מעניינת את עצמי. הקילוגרמים התחילו לנשור ממני כשהחלטתי שאין דבר שאני לא עושה בגלל שאני שמנה, פשוט הפסקתי להקשיב לכל הרעשים מסביב והתחלתי להקשיב ללב שלי".
מתי נפלה ההחלטה לעשות שינוי? "ברגע אחד שלא הייתי מודעת אליו אפילו. עבדתי בהפקה ובערב החג פגשתי את המשפחה שלי. סיפרתי לבן הדוד שלי ואשתו על העבודה שלי ובעודי מדברת אמרתי להם פתאום: “מה אני מבלבלת לכם את המוח? אני בכלל רוצה להיות מטפלת!” הייתי בשוק, לא ידעתי מאיפה זה בא. זה היה כמה חודשים לפני גיל 30, בו החלטתי לנסוע להודו באיחור. שם מצאתי את עצמי אומרת לאנשים שאני הולכת להיות קאוצ'רית בלי להבין מה זה בכלל. איכשהו מצאתי את עצמי באמצע הודו מטפלת באנשים, מעצימה אותם, עוזרת להם".
כמה זמן לקח לעשות את השינוי? "למרות מה שקרה בהודו, כשחזרתי לארץ עבדתי שוב כמפיקה שנה שלמה עד שהחלטתי שאני לא שמה את עצמי בצד יותר ו – יאללה! אני עושה את זה!
כולם תמיד אמרו לי שאני צריכה להיות מטפלת אבל לא הקשבתי להם. הייתה לי מדקרת שחיכתה שאגיד לה שאני הולכת על זה וכשזה סוף סוף קרה הסברתי לה שאני רוצה להיות מטפלת אבל אין שם לסוג הטיפול שאני רוצה לבצע, כי אני רוצה לטפל באנשים רגילים שחיי היום-יום קשים להם. היא סיפרה לי על אלון גל ומשם עניין האימון התגלגל. הלימודים היו של 8 חודשים וקצת לפני סוף הקורס עלתה העונה הראשונה של "משפחה חורגת". היינו בסך הכל הסבב השני של מאמנים אישיים, עוד לא היה דבר כזה בארץ וכך, אחרי חצי שנה של קורס התחלתי כבר לאמן, אחרי שהמאמנת האחראית עלי אמרה לי שהגיע זמני להתנסות".
מה הדבר שאני הכי אוהבת במקצוע החדש? "לראות את העיניים של האנשים כשהשינוי שלהם קורה, שההבנה שלהם מתרחשת. שמונה מתאמנים שלי התחתנו בזכות האימון! אני מרגישה שיש לי יכולת קצת שונה להניע ולמלא אנשים, לגרום להם להאמין בעצמם בכנות. אני מתייחסת לזה כאל שליחות".
מה הדבר במקצוע הישן שאני הכי מתגעגעת אליו במקצוע החדש? "כלום. חלק מהסיבה שהיה לי קל לעזוב זה שהרגשתי שזה ראוותי ומנותק לי ולמרות שעבדתי עם מפיקה מדהימה שעובדת מתוך שליחות – התחושה הזו נותרה. יש משהו שמשותף לי בשני המקצועות: כמפיקה היו שולחים אלי את הלקוחות הכי פרובלמטיים, אלו שצועקים וכועסים ויש להם המון דרישות כי הייתי יכולה לגעת בהם וגם באימון אני אוהבת לקבל את מי שאף אחד אחר לא הצליח לסייע לו. בכלל, בהסבה מקצועית את לא מוחקת את כל מה שהיית אלא לקוחת את החלקים הטובים מהעבר אל עבר העתיד".
מה גילית על המקצוע שלא ידעת? "לא ידעתי שלאנשים קשה להצליח. גילית את זה בעבודה עם האנשים. אחת ההבנות הגדולות שלי היא שאותן תעצומות נפש נדרשות כדי להתמודד עם הפחד מהצלחה והפחד מכישלון. אנשים נבהלים ממה שהם חלמו עליו ויש כאלה שרגילים להתמודד עם כישלון או חוסר שביעות רצון ואז הורסים את הסיכוי להצלחה מרוב פחד".
מה השינוי הכי גדול באורח החיים שלך? "בהתחלה ההסבה לא שינתה את שעות העבודה שלי כי כעצמאית מתחילה את מתפזרת ועובדת מסביב לשעון. אחר כך הבנתי שהאתגר לעסק שיעבוד לטווח רחוק הוא לייצר באלאנס בין האישי לעסקי והיום יש לי ימים בהם אני הולכת ללמוד דברים שאני אחר כך מביאה לאימון ויש לי כבוד לחיים האישיים שלי. השינוי הגדול הוא שהיום יש לי חיים אישיים: בעולם ההפקות אין סיכוי לתכנן משהו עבורך כי תמיד יש עוד הפקה שצריך לפרק או להקים וזה מגיע גם למצב בו את שוכחת לצלצל להורים מרוב עומס, את נותנת לכל העולם אבל את לא חשובה לעצמך, לא אוכלת, לא שותה וכל הזמן במרדף, כל הזמן בלייצר שביעות רצון עבור אנשים אחרים. זה כבר לא קיים אצלי".
מה היו התגובות של הסביבה? "בעולם ההפקות נעצבו אבל הבינו ואחר כך עוד קראו לי לסייע בכמה פרויקטים. בסביבה הקרובה שלי ברכו על זה שאני עושה משהו עבור עצמי אבל התבוננו בזהירות: בזמנו אימון היה כל כך חדש שהם לא הבינו מה זה והיה קשה להם להתחבר לזה, גם החברים הפסיכולוגים שלי לא הכילו את זה. מהצד השני אחותי ואחי הפנו אלי כל הזמן אנשים".
מה הדבר הכי גדול שהשינוי דרש ממך? "בחינה עצמית תמידית. תראי, להסכים להיות מאמן זה להסכים להיות במקום בו יש כל הזמן מראות על החיים שלך, זה כל הזמן להסכים לגדול ולבדוק את עצמך, לעבוד על עצמך כל הזמן. אם אני לא עושה את זה בעצמי אני לא יכולה לדרוש את זה מאחרים. למדתי לאהוב את זה והבנתי שהפחד ניהל אותי בהרבה דברים - היום אני מעיזה הרבה יותר".
מילה למתלבטות: "רעשי סביבה, מתנגדים ושדים בראש תמיד יהיו אבל כפתור ה"Mute" נמצא אצלך! את מחליטה עד כמה רעשי הסביבה הללו מנהלים אותך ונכון שכל שינוי דורש ירידה לצורך עליה, אבל אם זה משהו שאת מחוברת אליו באמת, משהו שמדגדג לך בלב - אין לזה תחליף לשום דבר בעולם. לכו במסלול החיים - אחרת הם יפילו אתכם לשם. חשוב לבטוח בעצמך ובמה שאת רוצה. אין הבטחות לגבי העתיד, אבל גם אין הבטחות בקיים שלנו ואת זה אנשים שוכחים. כלומר, גם אם את שכירה - מחר יכולים לפטר אותך אז אין טעם שהפחד הזה יעצור אותך".