מורה ללשון, אשר לימד במשך כ-20 שנה בבית ספר באזור ירושלים, לא האמין שהקריירה תגזול ממנו את המצרך הכי יקר שלו – את היכולת להתבטא.
במהלך שני העשורים בהם עבד במערכת החינוך, לימד המורה בכיתות גדולות של כ-35 תלמידים בממוצע, דבר שלא פעם גרם לו להרים את הקול כדי לבקש מהתלמידים שלא להפריע למהלך התקין של השיעור.
עם הזמן החל המורה לסבול מבעיות במיתרי הקול, שהתבטאו בעיקר בצרידות, ועקב כך פנה למוסד לביטוח לאומי להכיר במקרה שלו כתאונת עבודה. מוסד לביטוח לאומי סירב להכיר במורה כנכה, בנימוק שלא הוכח קשר בין עבודתו כמורה לבין הצרידות בקולו והפגיעה במיתרי הקול.
יש להכיר בפגיעה כמחלת מקצוע
המורה הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נגד המוסד לביטוח לאומי. לדבריו, טרם עבודתו במערכת החינוך היה אדם בריא, אך התפקיד גבה ממנו מחיר כבד: "בגלל ההפרעות של התלמידים בשיעורים נאלצתי להרים את הקול, ומיתרי הקול שלי נפגעו בגלל עבודתי כמורה", טען.
בית הדין מינה רופא מומחה שימסור חוות דעת בעניין תביעת המורה. הרופא קבע כי יש להכיר בפגיעה במיתרי הקול של המורה כמחלת מקצוע, אשר גרמה לו לצרידות. הוא העריך את אחוזי הנכות של המורה בלמעלה מ-20 אחוזים.
שופטת בית הדין החליטה לקבל את תביעתו של המורה ולהכיר במקרה שלו כתאונת עבודה. "סביר שלמעלה מ-20 שנות הוראה השפיעו משמעותית על הצרידות ועל התפתחות או החמרת המצב", ציינה השופטת. השופטת העבירה את עניינו של המורה לוועדה רפואית שתקבע את אחוזי הנכות למורה.