אוגוסט אמנם מאחורינו, אבל עדיין חם. הלחות הורגת. סוף סוף נגמר החופש הגדול ועכשיו חוזרים לשגרה המייאשת עד החגים שנראים כל כך רחוקים. ואתם? אתם רק נזכרים בחופשה האחרונה שלכם (דיל של כמה ימים לאירופה ובעיקר ליוון, לפי הסטטיסטיקה), וחושבים כמה הייתם מוכנים לתת בשביל עוד כמה רגעים של בריזה אירופאית, חופים נטולי ישראלים או שופינג זול.
נשאלת השאלה האם הייתם מוכנים להפוך את החופשה שלכם, שהיא בעצם היציאה מהשגרה, לשגרה עצמה. כלומר, לטייל בעולם ולעבוד במקביל, לתקופה של כמה חודשים, כמה שנים או אפילו כל החיים?
דנה ארז כבר זכתה להיקרא "הישראלית בעלת העבודה הטובה בעולם", ומעוררת את קנאתם של חבריה לפייסבוק על בסיס יומיומי. כבר כמעט חצי שנה שארז, צלמת במקצועה, עובדת בספינת תענוגות ששטה מסביב לעולם, יחד עם 349 צלמים נוספים מרחבי העולם. לשם היא הגיעה לאחר שהתפטרה מעבודתה הקודמת, בחיפוש אחר סיפוק מקצועי.
איך מתקבלים לעבודה כזו?
"זה היה תהליך מייגע, שכלל חמישה ראיונות, מבחני צילום, מבדקים רפואיים ועוד. אחרי שלושה חודשים כאלה שלחו לי כרטיס למיאמי, ושם עברתי התמחות של שבועיים עם צלמים נוספים. אחר כך, התחיל להיות כיף".
ממיאמי, נשלחה ארז לספינה שהפליגה לקריביים ומשם לאירופה, ומאז החתימה דרכון בעשרות יעדים נוספים, ביניהם אלסקה, סאן חואן, סנט מרטין, סנט לושיה, קובה, ארובה, קירסאו, גרנדה, סנט האפמטונס, פרנקפורט, בלגיה, רוסיה והוואי ("ויש עוד מלא"). "זו חוויה של פעם בחיים מבחינתי, אחרת אין סיכוי שהייתי מגיעה למקומות כאלה", היא משתפת.
אם חשבתם שארז חיה את החלום - אתם צודקים. ובכל זאת, ביומיום היא לא ממש משתזפת על הסיפון: "העבודה על הספינה היא קשה מאוד ותובענית. בכל בוקר, מצלמים נוסעים בחדרי הסטודיו בספינות לפי הזמנה, ומעבר לזה אנחנו מצלמים נופים בסיורים, אפילו צילומים תת ימיים. זה אומר לסחוב ציוד ולהקים סטודיו מאפס, לפעמים באמצע הרים".
מה החוויה הכי מטורפת שחווית בחודשים האלה?
"וואו, יש מלא. בלונדון, למשל, פגשתי בבר במלון בחור שהיה סוג של אמן חושים. הוא הפנט אותי ומלא אנשים התאגדו מסביב. הרגשתי חצי רדומה אבל זכרתי את הכול, ואולי זה גם היה הג'ט לג - אני בג'ט לג תמידי בעבודה הזו. בהונולולו, שחיתי עם כרישים וזה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיי. מבחינת התושבים שם זה טבעי לגמרי, אבל יש הוראות ממש קפדניות לפני שנכנסים למים, כמו לא לעשות תנועות חדות ולא להיפרד מהקבוצה. אבל זו הייתה חוויה מטורפת - לראות אותם שוחים לעברך מתחת למים, כמעט נוגעים בך וממשיכים הלאה. אה, וגם פגשתי את אורן חזן בבר במיאמי".
איך זה מבחינה כלכלית?
"המשכורת היא 2,000 דולר בחודש, ואין הוצאות על מגורים או ארוחות כך שאלה הם בעצם כ-8,000 שקלים לחיסכון. אני מטיילת ומצלמת - ועוד משלמים לי על זה. מה שכן, המחיר של ה-WiFi כאן הוא פסיכי - 25 דולר ליום. אז כולנו רודפי וויי-פיי, וברגע שהספינה עוגנת אנחנו בורחים לבית הקפה הראשון שאנחנו מוצאים עם המחשבים והפלאפונים, זה די מצחיק".
מה החלק הכי קשה בעבודה שלך?
"כשאתה לא בבית, פתאום הכול חסר לך: המשפחה והחברים, וגם אוכל של אימא, שבת בבית ואפילו במבה. זה ממש להתנתק מהכול. יש בינינו 13 שעות הפרש וזה מטורף, אבל אני משתדלת לשמור על קשר הדוק עם כולם. גם דברים פחות משמעותיים כביכול, כמו החדר הקטן והעובדה שאין WiFi - מקשים עליך ביומיום כאן".
שלא תטעו- לא מדובר בתלונות חלילה, ארז לגמרי מכירה בעובדה שהיא חיה את החלום: "הכרתי כאן חברים מדהימים מכל העולם. החוויה של 'לראות עולם' היא מדהימה. הייתי במקומות שקודם בכלל לא ידעתי על קיומם, וזה גרם לי להבין עד כמה חשוב לצאת מהבועה שלנו ופשוט לטייל. אני גם מרגישה שהתחזקתי בתקופה הזו - נסעתי לבד אחרי תקופה קשה בחיים שלי, ואני חוזרת אחרת".
מעבר לזה, ארז ניצלה את המסע מסביב לעולם להזדמנויות מקצועיות נוספות: "הצלחתי להכניס תמונות שלי לגלריות בלונדון ובהוואי. זה חשוב, כי למרות העובדה שיש בארץ מודעות לאומנות - זה עדיין לא מספיק, ואני רוצה להצליח בעולם. חשוב מכך, יצרתי מהחוויה הזו תערוכה חדשה שתוצג החל מדצמבר בגלריית קסטיאל, שמציגה את הנופים מנקודת הראייה שלי".
"מכרנו את כל החפצים וארזנו מזוודות"
לעומת ארז, שהגיעה לעבודה מעבר לים די במקרה, לירון מילשטיין (35), מתרגמת, כותבת (גם אצלנו ב-mako) ומנהלת הקהילה של Cool Cousin בברלין, חיפשה במיוחד עבודה שתוכל לטייל במהלכה. "עבדתי כמפיקה בגוף תקשורת, אבל אז נדבקתי בחיידק של מי שהייתה זוגתי והיום היא אשתי - וכל מה שרציתי היה לעבוד מרחוק ולטייל איתה ועם הכלבה". במשך כחצי שנה חיפשה אחר "עבודות החלומות" שלה שכללה שתי דרישות: עבודה מהבית ושכר סביר. כך, הפכה להיות מתרגמת בחצי משרה והחלה לארוז מזוודות.
"זה התחיל בקטן - סוף שבוע ארוך בניקוסיה, שלושה שבועות בפריז. אחר כך, באוקטובר 2012, נסענו לחודשיים וחצי בברלין לחילופי דירות עם זוג ישראלי שחי בגרמניה", מספרת מילשטיין, "זה היה חורף אמיתי באחת הערים האהובות עליי בעולם, וכל יום היה מרהיב בפני עצמו. אפילו לשבת בבית ולהסתכל על השלג נערם הייתה חוויה. תל אביב היא עיר ללא הפסקה, ובה הרגשתי שאי אפשר לנוח".
לדבריה, החוויה בברלין שינתה אצלה משהו: "הבנו שאנחנו לא זקוקות יותר לבית משלנו, והחלטנו לא לחדש את חוזה הדירה. תוך חודש, מכרנו את כל החפצים וארזנו את הספרים. את כל שאר הדברים אחסנו אצל ההורים או הורדנו לרחוב, ומאותו רגע נותרנו רק אנחנו, עם שתי מזוודות, שני תיקי גב ותיק נשיאה לשולי הכלבה. ככה טסנו למדריד". מאז, מילשטיין ובת זוגה נדדו בין ערים, בכל אחת מהן חיו בין שבוע לשלושה חודשים. בין היעדים ברשימה, שכוללת, לדבריה, קרוב ל-60(!) מקומות באירופה, תוכלו למצוא את מדריד, פירנצה, בלגרד, זגרב, לובליאנה, ספרד, ברלין, המבורג, לייפציג,
אמסטרדם, איינדהובן והרשימה עוד ארוכה.
לאחר שלוש שנים כאלה, החליטו להשתקע לזמן ארוך יותר בברלין: "התלבטנו בין ספרד, איטליה וגרמניה, ובחרנו באחרונה בזכות הקלות היחסית של קבלת ויזת שהייה לזמן ארוך. אנחנו כאן כבר יותר משנה, ועדיין ממשיכות לטייל הרבה, גם אם לתקופות קצרות יותר. התחבורה הנוחה באירופה מקלה על זה מאוד, וכבר נסענו ברכבת לערים אחרות בגרמניה, ואפילו להולנד. בקרוב ניסע גם לפולין ולצפון איטליה".
מה החלק הכי טוב בדרך החיים הזו?
"העובדה שאני יכולה להישאר כל היום בפיג'מה ולנצל את היום שלי באופן המיטבי. כלומר, לא עוד משרה מלאה, שבה חצי מהיום שלי מתבזבז על הפסקת קפה, תכנוני ארוחת צהריים, הארוחה עצמה ועוד הפסקת קפה כדי להתעורר, אלא עבודה רציפה שמכניסה לי יותר כסף בפחות זמן. בעיניי לפחות, אין לעבודה כזו שום חסרונות, וגם בעתיד אין לי כוונה לעבוד במשהו שלא יאפשר לי את אורח החיים המעט נוודי הזה. אם אי פעם לא אצטרך לעבוד לפי השעות של ישראל, אולי ניסע לגלות מה קורה ביעדים ששוכנים באזור זמן אחר".
איך זה להיות רחוקה כל כך מבני המשפחה?
"אני מתגעגעת מאוד, ונמצאת איתם בקשר קבוע. אמנם אני לא חלק מהיומיום שלהם, אבל אני חושבת שמערכות היחסים שלי איתם דווקא התחזקו והשתפרו".
"המשטרה סחטה אותנו כדי שנקנה שרימפס"
אם גם אתם חולמים לחיות מעבר לים, אחד התחומים היותר-רלוונטיים עבורכם יהיה תחום התיירות (כמה מפתיע). ניסן לרידו (בן 35), דירקטור ברשת ההוסטלים החדשה "סלינה", הוא האחראי לפיתוח אזורי הבילוי בלוקיישנים של "סלינה". "רוב העבודה שלי היא לטייל", הוא מסביר. "אני מגיע למדינה חדשה ולומד איך העיר הזו חיה - לאן שווה לצאת, אילו מסעדות הן הכי טובות, מי הקבוצות שמובילות שם את חיי הלילה. פשוט לחיות כמו מקומי".
"סלינה" היא רשת הוסטלים בינלאומית בבעלות ישראלית, שעתידה, לדברי לרידו, להיות רשת ההוסטלים הגדולה בעולם. הבעלים של החברה חיפשו אדם מנוסה שמבין בעולם המזון והמשקאות, בחוויית הלקוח ובבניית קונספטים, וכך הגיעו אל לרידו, שבעברו הקים וניהל מספר ברים בתל אביב.
לפני שלושה חודשים, עבר לרידו (והפעם לטווח הארוך) לפנמה סיטי. "אני גר באזור העתיק של העיר, שנקרא קסקו וויחו", הוא מספר. "זה אתר שימור של אונסקו שהפך בשנים האחרונות לפנינה של ממש, קצת כמו נווה צדק של תל אביב". בסביבתו, חיים ישראלים נוספים העובדים בחברה וגם עובדים אחרים מכל העולם. "זו קהילה קרובה מאוד עם אנשים מצוינים. כשאתה רחוק מהבית, הקהילה היא דבר חשוב מאוד", הוא מסביר.
במהלך התקופה הזו כבר הספיק לבקר ביעדים רבים במסגרת העבודה, ביניהם בקולומביה, קוסטה ריקה, פנמה ויעדים נוספים. "בכל אלה ייפתחו בחצי השנה הקרובה הוסטלים, ואני אקים בהם עסקי מזון ומשקאות", הוא מסביר.
"יש הבדל עצום בין לפנטז על המעבר כשאתה בארץ, לבין לעבור באמת", אומר לרידו, שהתחתן לפני כשלושה חודשים. "פתאום אתה מבין שזה לא כזה פשוט להתנתק מהמשפחה ומהחברים, ובייחוד מאשתי, שהייתה צריכה להישאר בארץ". בנוסף לאלה, גם הוא מתגעגע לדברים הקטנים: "בייחוד לאוכל - ישראל היא מעצמה קולינרית, וכמעט הכול טעים. זה ממש לא המצב כאן. בנוסף, התשתיות בפנמה עוד לא מספיק מפותחות, כך שאפילו דברים ברורים מאליהם כמו אינטרנט וקליטה הופכים למשהו שאתה מעריך".
לצד זאת, לדבריו, השוני התרבותי בין ישראל לפנמה ניכר מאוד: "הקצב הלטיני מהיר רק בריקודים. כשזה נוגע לעבודה, תרבות הלחץ הישראלית זרה להם לחלוטין - הם עובדים בקצב איטי מאוד ולעיתים זה מוציא אותנו מדעתנו. יש גם הרבה קשיי תקשורת עם המקומיים, כי אני לא דובר ספרדית". בכל זאת, לרידו מדגיש כי מדובר בעבודת החלומות שלו: "רציתי מאוד לעבור לחו"ל, ואני חושב שאם הייתי צריך לתאר קודם את עבודת החלומות שלי - יש סיכוי לא רע שהייתי מתאר בדיוק את העבודה הזו".
מה החוויה הכי הזויה שחווית בפנמה?
"כל יום אוספים כאן חוויות משונות. למשל, באי בוקס דל טורו יש בעיית לכלוך בחופים. הוצאנו בהתנדבות משלחת של עובדים, אורחים ומקומיים כדי לנקות את אחד החופים, ואחרי כמה שעות של ניקיון, הבאנו לכולם המבורגרים. המקומיים פתחו את הקופסא, הוציאו את ההמבורגר מהעטיפה ופשוט זרקו את הלכלוך על החוף... היינו בהלם. פעם אחרת, נכנסו שוטרים ללוקיישן שלנו והתחילו לצלם את המקום. מן הסתם נלחצנו, ואז הם באו למנהל שלנו והציעו לו שנקנה מהם שרימפס - זו למעשה הייתה סחיטה. מפה לשם, המשטרה המקומית היא ספקית השרימפס שלנו. מה שכן, מסתבר שיש להם שרימפס טוב ולא יקר".
בעתיד - אתה רואה את עצמך חוזר לארץ או משתקע בחו"ל?
"אני רואה את עצמי בישראל בסופו של דבר, כי אני מאוד אוהב את הארץ. אבל, אני חושב שיש בישראל תקרת זכוכית די נמוכה, ואני רוצה להיות חלק מפרויקט שבו השמיים הם הגבול. אני לא מוכן להתפשר על עבודה בנאלית, ואני ממליץ לכל מי שעושה משהו שהוא לא אוהב - לעצור ולחשוב איך הוא יכול למקסם את היכולות שלו ולהגשים את עצמו, כך שהוא יהיה מועיל יותר ומאושר".
