את מור יהודה אלרז, שלימים יהפוך לרב סרן מור, הכרתי בכיתה ז', ובמהרה הפכנו לחברים קרובים שלא נפרדים. במהלך שירותו הצבאי, זכה מור לשבחים והצטיינויות רבות, בין היתר קיבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין-שחק בעקבות פעילותו בלבנון ובהמשך הוענקה לו הצטיינות נוספת מאלוף פיקוד הדרום באותם הימים, יום-טוב סמיה, על היותו קמב"ץ מצטיין. לאחר שסיים את לימודיו חזר מור לחטיבת גבעתי ומונה למפקד הפלוגה המסייעת, תפקיד השמור לוותיקים והמנוסים שבקרב מפקדי הפלוגות.
אני לא אשכח את היום בו קיבלתי שיחה ממור מוקדם בבוקר, מספר ימים לאחר שהתארחנו, החברים אצלו ואצל בת זוגתו אפרת, לארוחת ערב. הייתי אז עם הגדוד בלימן בצפון, ליד ראש הנקרה. השיחה ביננו אמנם היתה שגרתית, אך משהו בקולו היה שונה- זכורה לי דאגה רבה ואכפתיות. היתה זו השיחה האחרונה שלנו, שיחה שלא אשכח לעולם. בדיעבד, התברר, שבאותו יום דיבר מור כמעט עם כל החברים. נראה שהוא ידע משהו שאני לא ידעתי... אומרים שהנשמה יודעת כמה שבועות לפני שהיא עולה למעלה, ייתכן שהוא, בתת מודע, רצה להיפרד מכולנו ולהגיד שלום בפעם האחרונה.
כמה ימים לאחר אותה שיחה, בעודי נמצא עם חטיבה 500 בבקעות, שוב דובר בחדשות על התחממות בגזרת עזה. לא היה זה עדכון שונה, אבל הבטן, הבטן הרגישה שמשהו קורה. שי שכנר, קצין וחבר משותף שלי ושל מור, ביקר בגזרה וניסה להיפגש עם מור. השניים אף שוחחו פעמיים, כאשר בשיחתם השלישית עדכן מור שהוא מוקפץ לאירוע, אותו אירוע אשר ממנו לא שב.
ביום ז' באדר תשס"ב (18.02.2002) נהרג מור בסמוך לציר כיסופים יחד עם הקשר שלו, אמיר מנצורי ז"ל. השניים הוקפצו לגזרה לאחר שמחבלים ירו לעבר הרכב בו נהגה אהובה אמרגי ז"ל. מור החל לירות לעבר המחבל יחד עם חייליו, המחבל נפגע ונפל לקרקע, ואז התפוצץ המטען שהיה על גופו. מור נפצע אנושות. כוחות ההצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי ולאחר מכן העבירו אותו לסורוקה, שם נקבע מותו. בן 25 היה בנופלו.
את האובדן של מור קשה לתאר במילים. המציאות החדשה, בלעדיו, בלי חבר הילדות שהיה חלק בלתי נפרד מחיי, היא מציאות שלא ניתן להתרגל אליה. כמובן שלצד ההתמודדות שלי ושל החברים הקרובים, נמצאים ההורים- נורית ושמעון, ואחיו של מור, שקד. הם לימדו אותנו שלהיות קורבן של מלחמה לא אומר שאין לך חוסן. המילה "קורבן" היא מלשון של המילה "קירבה", אלו שנשארים פה רוצים להיות קרובים לנפטר דרך ההתמודדות, דרך ההחלטה שלא לוותר על החיים, כי זו הדרך היחידה להראות את אהבתנו וקרבתנו. ואכן, נורית, אמו של מור מזכירה לי כל הזמן את מילות הפסוק "..ורק אתה יכול להפוך מספדי למחול" (תהילים, פרק ל', פסוק י"ב).
בתורה מופיע "מור" כבושם הראשון מבין הבשמים להכנת שמן הקודש אשר איתו משחו את כלי המקדש. גם על פי הרומאים היה בושם יוקרתי ונדיר, אשר בזמן שריפתו מופק ממנו עשן סמיך המגיע לכל עבר. ואכן, במותו של מור, "העשן הסמיך" שהותיר אחריו נגע ועודנו נוגע בכל כך הרבה אנשים, נדבק, ולא עוזב את הנשמה.
לאחרונה אני נחשף לסיפורים רבים מהקרובים של מור, ביניהם סיפורו של יונתן אשר כמה חודשים אחרי אותו יום ארור, הוקפץ לטפל באירוע בגזרה. יונתן נתקל במחבל באותו ציר בו נלחם מור, ובמהלך חילופי האש ראה משהו שחור במרחק כמה סנטימטרים מרגלו, אך לא התפנה לבדוק במה מדובר. בסיום ההיתקלות, זיהה שהיה זה רימון אמריקאי ללא נצרה שזרק המחבל. בזמן שניסה להפנים את הנס שהתרחש, הרים את ראשו וראה שלט שהוצב במקום לזכרו של מור. אני באמת מאמין שמור נמצא איתנו ושומר עלינו.
את סגן עופר יהודאי, בחור נמרץ, חכם ומוכשר, הכרתי אמנם לפני שמור נהרג כי שירתנו יחד באותה חטיבה, אך החברות ביננו נרקמה דרך השכול המשותף, כשערכנו יחד סרט לזכרו של מור. יחד, השקענו שעות רבות בפרוייקט ההנצחה והפכנו לחברים. לימים, עופר ואני המשכנו לשמר את הקשר ושיתפנו זה את זה ברעיונות. עופר השתחרר מהצבא והחל את לימודיו בטכניון, בעוד אני למדתי תוך כדי השירות באוניברסיטה העברית בירושלים. בהמשך, החלטנו לעבוד יחד על פרוייקט גמר הלימודים בנושא פרסום במשחקים, דרכו הכרנו את השוק והבנו את הפוטנציאל הטמון בו. אני החלטתי להשתחרר מהצבא ועופר עזב את הלימודים, ויחד התחלנו בתהליך הפיתוח של הסטארטאפ אינראקטיב (innerActive).
עופר ואני התמודדנו עם אתגרים לא פשוטים ומשברים רבים, אך העובדה שהיינו נחושים לא לוותר ולהצליח, הובילה לכך שהחברה שהקמנו הצליחה מעבר לכל הציפיות ונרכשה על ידי חברת Fyber הגרמנית. כשנה לאחר מכן, מוניתי למנכ"ל החברה הרוכשת ועופר מונה לנשיא. היום, שמונה עשרה שנים אחרי נפילתו של מור, עופר ואני מובילים, (יחד עם ההנהלה) את החברה להצלחה. אני חי כל יום בתחושת חובה כלפי מור, כי בלעדיו, לא הייתי מכיר את עופר, לא היינו חושבים על הרעיון להקמת החברה, ולא היינו איפה שאנחנו היום.
מור הצטיין כל חייו, בבית הספר ובצבא, אבל ההצטיינות הכי גדולה שלו היתה בלהיות בנאדם: אדיב, צנוע, איש של נתינה, כזה שבאמת אכפת לו ממך, שבאמת מקשיב. קצין צעיר שהגיע למחלקה של מור שיתף כיצד מור קיבל את פניהם של הקצינים החדשים בחיוך ובחום, ואף העביר להם את תפיסתו: "זה לא החיילים שלכם, זה הגב שלכם. זה הלב שלכם, זה הרגליים שלכם. בלי החיילים שלכם אתם כלום". את הדברים האלו שאמר, אני לקחתי איתי לחיים. הם נכונים גם לפיקוד, וגם לניהול חברה, היכולת להעריך את האנשים סביבך ולהבין שבלעדיהם לא תוכל להצליח - עבורי, זו מורשתו של מור. נראה שגם חייליו של מור הרגישו זאת, וכשספדו לו אמרו: "דרכך היא צוואתנו, ואותה נמשיך לשמור ולקיים, תהיה בטוח בכך, נמשיך בנתיב אותו סללת, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכך". אין ספק שאת הצוואה הזו כולנו מחויבים כל יום לממש.
גם היום, 18 שנים אחרי, אנחנו - חברי הילדות ואפרת, ממשיכים להיפגש עם המשפחה של מור בכל יום הולדת, נזכרים, משתפים ובעיקר מבלים יחד, דבר שהיה כה חשוב למור.
למדתי ממך המון מור, מהי נחישות, הקרבה, התמודדות, ויש עוד הרבה שאני מקווה שאספיק לקחת ממה שאתה הצלחת לעשות ב25 שנים קצרות מדי. משפחתך היתה אז ועודנה היום חלק ממשפחתי שלי, הקשר המיוחד שלנו נשמר ויישאר כך עוד שנים רבות.
בטוחני שאתה שם למעלה, ממשיך לשמור עלינו.
הצטרפו ל"זום זיכרון" שעורך זיו אלול ביום שלישי ה28.04.20 בשעה 14:00- https://www.facebook.com/105475397651298/posts/148492446682926/