הם מסתובבים בחוצות העיר, משדרים תחושת כוח, לעתים מזכירים שריפים בעיירה. המדים שלהם דומים למדי שוטרים, אבל הם זוכים ליחס מזלזל ועוברים השפלות מעם ישראל. הם נתונים לחסדי מזג האוויר, וגם השכר לא מתגמל על המאמץ - קצת מעל שכר המינימום. פקחי החניה אמנם נחשבים עובדי עירייה לכל דבר, אבל מעמדם נחות מזה של יתר העובדים הקבועים. ולמרות זאת, הפקחים שפגשנו לא רוצים להחליף עבודה.
משה חלגווה, 45, פקח חניה ברחוב ביאליק ברמת גן, משתדל לא להתרגש מההערות הפוגעניות שמטיחים בו נהגים כשהוא רושם דו"ח על חניה כפולה, חסימת כניסה לחניה של בית פרטי, חניה במקום המיועד לנכה או פריקה וטעינה בשעות אסורות - או מהזלזול שמפגינים כלפיו עוברי אורח שמכירים אותו. לדבריו, מעטות המשמרות, שכל אחת נמשכת כשמונה שעות, שעוברות בלי אף אירוע מיוחד.
"מקצוע כפוי טובה"
"רוב הנהגים שמקבלים ממני דו"ח או דרישה להזיז את רכבם, מגיבים באיפוק", מספר חלגווה העובד כפקח זה שש שנים. "אבל המתח באוויר קיים כל הזמן. די ששלושה או ארבעה יגיבו באלימות, מילולית או פיסית, כדי להפוך את שגרת העבודה לזירת קרב".
משה חלגווה. "שגרת עבודה כזירת קרב" (צילום: עופר וקנין)
לפני שנה, במהלך עבודתו, העיר חלגווה לרוכב אופנוע שאסור לו לחנות במקום מסוים. זה התניע את האופנוע, הפנה את הכידון לכיוונו של חלגווה -וניסה לדרוס אותו. "קפצתי הצידה, אבל בכל זאת הוא הצליח לפגוע בי בחוזקה עם הכידון של האופנוע. התפתלתי מכאבים על המדרכה. הביאו אותי לטיפול בבית חולים, שם חבשו לי את היד למשך שלושה שבועות ויצאתי לחופשת מחלה ממושכת", הוא נזכר בחוויה הלא נעימה.
חלגווה מתאר שגרת עבודה סיזיפית: "אני פוסע הלוך ושוב, בודק כל מכונית שלאורך המדרכה, האם היא חונה כחוק ושולמו עבורה דמי החניה, ומוודא שהרכב לא חוסם את נתיב הנסיעה. צריך רגליים חזקות, נמצאים כל הזמן בתנועה".
ההתנכלות מצד מקבלי הדו"ח כלפי הפקחים, אף שהתפקיד שהם ממלאים נועד בעיקר לשיפור חיי הקהילה, אם כי גם משמש אפיק הכנסות חשוב לעיריות, גורמת לחלגווה להרגיש שמדובר ב"מקצוע כפוי טובה. ומכיוון שאני עובד ציבור, אסור לי להגיב על האיומים או על העלבונות שאני סופג. עלי לשמור על קור רוח ולא לענות - אפילו שזה לא תמיד קל"
חניה אסורה באדום לבן (צילום: אלון רון)
ובכל זאת בחרת במקצוע הזה, שבו מדי יום מקללים אותך ולפעמים גם מאיימים עליך.
"לאשתי אין עבודה קבועה ואנחנו זקוקים להכנסה יציבה. לפני כן עבדתי בתחום המכירות, בעיקר של מוצרי אלקטרוניקה. המקום האחרון שבו עבדתי היה חנות סקאל בנתב"ג. נכון, העבודה במכירות היתה מתגמלת הרבה יותר מאשר המשכורת כפקח חניה, אבל העבודה היתה מלווה בחוסר ביטחון כלכלי ותעסוקתי. אף פעם לא ידעתי מה תהיה ההכנסה שלי בחודש מסוים ותמיד הייתי נתון לאיום בפיטורים אם העסק לא ימשיך להיות רווחי.
"במשרה הנוכחית אני זוכה לתחושת יציבות, גם אם המשכורת לא מגיעה אפילו ל-5,000 שקל בחודש. אני מועסק במסגרת ההסכם הקיבוצי הקיים בעירייה במעמד של עובד דור ב' (שהוא פחות מתגמל מאשר ההסכם של עובדי דור א', הוותיקים), אבל אני לא צריך לחוש כל יום את סכנת הפיטורים. אנסה ללמוד לגמול השתלמות א', ואז המשכורת שלי תעלה ב-350 שקל".
איך מתנהגים בעלי העסקים שכבר מכירים אותך?
"יש סוחרים שמציעים לי שוקולד ושתייה, בלי קשר לדו"ח החניה שאני רושם. אני מסרב לקבל כל סוג של מתנה, גם לא מסטיק ואפילו לא מים- כי אם לא נשמור על ניקיון כפיים מוחלט, הרחוב יהפוך לתוהו ובוהו. אם אני נזקק לשירותים, לא אכנס לעולם לבית עסק או לבית קפה, אלא למבנה ציבור, מתנ"ס למשל".
זו עבודה פיסית ומנטלית, קשה ולא מתגמלת. עוברות לך לפעמים בראש מחשבות על עזיבה?
"לא. אני מפרנס את ארבעת ילדי, וצריך גם להחזיר את המשכנתא שלקחנו. זה קשה, אבל אפשרי הודות לביטחון התעסוקתי, ומי יודע - אולי בעתיד אוכל לעבור לעבוד באחד המשרדים בעירייה".
אוריאן בוזגלו רושמת דו"ח (צילום: עופר וקנין)
"אני לא להוטה
לרשום דו"חות"
אוריאן בוזגלו, 27, התכוונה לעבוד שלושה חודשים כפקחית חניה ברמת גן, עד שתמצא משרה אחרת, אבל מוצאת עניין רב בתפקיד ועובדת בו כבר שלוש שנים. הגזרה שעליה היא מופקדת השבוע היא רחוב הרצל, שהוא העמוס ביותר בעיר, מכיוון שזהו ציר יציאה ראשי מרמת גן. למרות השכר הנמוך, בוזגלו משדרת סיפוק מהעבודה.
"אני טיפוס היפר־אנרגטי, אוהבת מגע עם אנשים ולהיות בתנועה -לא רוצה למצוא את עצמי סגורה באיזה בק אופיס בין ארבעה קירות ומחשב מול העיניים. עדיף לי להיות מרוצה ממה שאני עושה ולעבוד במקום שבו אני מבטאת טוב את כישורי -זה בא לפני השיקול הכלכלי", אומרת בוזגלו.
לדבריה, לפני שהצטרפה לפיקוח, עבדה כמנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד עורכי דין גדול. "השתגעתי שם. הניירת עם פסקי הדין הארוכים וכל הקלסרים הממוספרים האלה שהייתי אמורה להתעסק איתם -דיכאו אותי. לפני כן עבדתי כזבנית בחנות בגדים וגם שם הרגשתי כלואה, וחזרתי הביתה כל יום עם עצב בעיניים.
"אז נכון שהשכר בשני המקומות האלה היה בסדר, אבל כיף לי להוציא את האנרגיות בעבודה כפקחית ברחוב סואן, שבו אני מנסה לעשות סדר. בן הזוג שלי לא מרוצה מהשכר שלי והוא מאיץ בי לעזוב, אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה. גם אם משרד עורכי הדין יציע לי עוד אלפיים שקל למשכורת, לא אחזור לשם".
גם בוזגלו לא מתעלמת מהבעיות הכרוכות בעבודה, ובראשן ההערות הפוגעניות של מקבלי הדו"חות. היא מספרת שכשרשמה דו"ח למשאית שחנתה ליד בית עסק שלא בשעות המותרות, התריס כנגדה הנהג: "אני רואה את השמחה בעיניים שלך". היא לא השיבה והמשיכה הלאה. לדבריה, האיומים מצד מקבלי דו"חות ממשיים יותר לגבי פקחים גברים מאשר כלפי פקחיות. ובכל זאת, גם היא הותקפה פיסית לא פעם, ובאחד המקרים הגישה תלונה והתוקף הועמד לדין והורשע.
בעיה נוספת שמטרידה את בוזגלו היא הכאבים כתוצאה מהליכה רצופה במשך כמעט שמונה שעות. "בסוף המשמרת", היא מספרת, "אני מרגישה כאב ברגליים, בעיקר בברכיים, וכשאני באה הביתה אני שפוכה לגמרי".
בוזגלו מעידה על עצמה שהיא נוהגת כלפי עברייני החניה באופן "לא קשוח מדי ולא רך מדי. איני להוטה לרשום דו"חות, ואם אני רואה שנהג עצר במקום אסור והוא יושב במכונית, אבקש ממנו פשוט לנסוע מהמקום".
אוריאן בוזגלו, פקחית חניה בעיריית רמת גן (צילום: עופר וקנין)
"היו אדיבים, אל תאבדו שליטה"
רמי נחום, מנהל מחלקת פקחי החניה בעיריית רמת גן, בעבר פקח חניה בעצמו, אומר שבכל בוקר, לפני היציאה לשטח, הוא מכנס את פקחי החניה ומתדרך אותם להגיב בקור רוח לכל גילוי של אלימות מילולית או פיסית כלפיהם. "אצלנו לא ממהרים לרשום דו"חות כפי שעושים בתל אביב, אבל בכל מקרה אף נהג לא שמח לקבל דו"ח ויש במעמד הזה פוטנציאל לגידופים או אלימות פיסית. לכן, אני אומר לפקחים: 'היו אדיבים, לעולם אל תאבדו שליטה'".
נחום מודה שמדובר בעבודה קשה שהתגמול בגינה נמוך. "הפקחים חייבים ללכת ברגל קילומטרים בכל תנאי מזג אוויר כמעט. המגע שלהם עם הקהל לא פשוט. עליהם להיות רגועים בכל מצב, גם במקרה של אלימות, כי הם הפנים של העירייה ושל ראש העיר. נכון, יש נהגים שחונים בתחנת אוטובוס וכשהפקח ניגש אליהם ומתחיל לדבר אליהם באופן תרבותי, הם ישר מקללים את האמא או את הילדים שלו -אלה סיטואציות שלא קל לעמוד בהן.
"ואם זה לא מספיק, השכר לפקחים הוא 4,700 שקל, מעט מעל למינימום שבחוק. בכל שנתיים מתקדמים בדרגה, וזה עוד 200 שקל למשכורת", אומר, בנימה של ביקורת, נחום.
לדבריו, בניגוד לציפיות, התחלופה בקרב 28 פקחי החניה המועסקים ברמת גן אינה גבוהה, ורובם ממלאים את התפקיד במשך שנים. "יש בין הפקחים גם כאלה המועסקים בתפקיד כ-20 שנה וגילם מתקרב ל-60. הנשירה הגדולה מתרחשת בחודשים הראשונים לתפקיד, כשמגלים שהעבודה הזאת ממש לא בשבילם. מי שנשאר, מתאהב בעבודה ומרגיש שהוא שליח של הקהילה".
עו"ד אייל שטרנברג, מומחה לדיני עבודה, שמייצג בין היתר עובדים שחווים התנכלויות והצקות, אומר שעובדים אלה, שבעצם ממלאים את קופות העיריות, ראויים להדרכה שוטפת כדי שיידעו להגיב נכון במקרה שמופנים כלפיהם קללות, שלא לדבר על אלימות פיסית. "אני מלווה את עובדי רשות שמורות הטבע והגנים, שמועסקים בתנאים דומים לאלה של פקחי החניה. אני לא מסכים עם הגישה שלפיה הפקח צריך להבליג כשמישהו ברחוב מקלל אותו. הוא חייב לענות בצורה תקיפה, אם כי בצורה תרבותית, ואם התקרית נמשכת -עליו להזמין משטרה. אחרת, הבעיה תחזור על עצמה ואף תעצים".
"החוק מותאם לשוטר, לא מגן על הפקח"
לדברי שטרנברג, מעסיקם של הפקחים חייב לספק להם הגנה ואכיפה. "העירייה חייבת לשלוח מדי פעם ניידות שיטור, כדי שהפקח ירגיש מוגן, ועליה גם לצייד את הפקחים במצלמות וידאו כדי שיוכלו לתעד את האירוע".
עוד אומר שטרנברג כי נחוצה חקיקה שתגן על פקחי העיריות, למשל קביעת ענישה ספציפית למי שפוגע בהם במהלך עבודתם. "נכון שהחוק אוסר על העלבת עובד ציבור, אבל החוק מותאם בעיקר לשוטרים. אם הפקחים לא יקבלו הגנה מתאימה, תקום להם זכות לתבוע את המעסיק בגין הנזק שנגרם להם -למשל אם נהג שקיבל דו"ח, הפיל אותם. יש להתאים את החוק גם לפקחים -הרי עבודתם כרוכה בסיכון מתמיד".
למרות הסכמות עם ממשלותיהם: מעסיקים עדיין מפרים את זכויות העובדים הזרים
עוד ב-mako לימודים וקריירה: