בית המשפט העליון של אירופה – בית המשפט האירופי לצדק (המכונה ECJ) – קבע כי לפי החוק, עובד שחלה במהלך חופשה, יכול לדרוש מהמעסיק שלו תשלום עבור ימים אלו כאילו היו ימי מחלה. עוד קבעו כי הזמן שנדרש כדי לנסוע לעבודה וממנה בתחילה ובסוף כל יום, צריך להיספר במכלול שעות העבודה. כלומר, שהעובדים יקבלו שכר מלא גם עבור הזמן שדרוש להם לנסיעות לעבודה וממנה.
ה-ECJ הוסיף וחידד כי עובדים ללא משרד קבוע, כמו למשל חשמלאים, טכנאים, נותני שירות ואפילו שמרטפים, אשר מקבלים שכר שעתי מהמעסיק שלהם, יכולים לגבות תשלום גם עבור זמן ההגעה למוקד העבודה אליו נקראו. נדגיש כי בעוד שבישראל אנחנו רגילים לכך שמרבית העובדים במקצועות אלו הינם עצמאים, באירופה ישנן לא מעט חברות כוח אדם מולן מתנהלים האזרחים הזקוקים לשירותים כאלו ואחרים, והשכר נעשה בתיווכה של אותה חברת כוח אדם, שאמורה גם לדאוג לתנאים הסוציאליים של העובד.
הנימוק לתקנה החדשה הינו הרצון "להגן על בריאותם ובטיחותם של העובדים", פסק דין שנולד בעקבות תיק שהתנהל בספרד בו מעורבת חברת מערכות אבטחה בשם "טייקו". על פי פסק הדין "העובדה כי העובדים התחילו וסיימו את העבודה בביתם, נובעת ישירות מהחלטת המעסיק שלהם לא להעסיקם במשרד, ולא מתוך רצונם האישי של העובדים עצמם".
ובאשר לדמי המחלה, גם כאן הרקע לתקנה החדשה מגיע מספרד – עובד מועצה במדריד בשם פרנסיסקו פרדה, שנפצע ממש לפני שהחופשה השנתית שלו הייתה אמורה להתחיל, תבע את המעסיקים שלו מכיוון שסירבו לדחות את מועד החופשה המתוכנן שלו, למרות הפציעה.
בית המשפט של האיחוד האירופי פסק לטובתו וטען כי מקום העבודה היה צריך לעכב את הסדרי החופשה ולאשר את בקשתו לדחותה: "אם העובדים חולים, אז הם כמובן לא יכולים ליהנות בחופשה שתכננו. הם צריכים להיות מסוגלים לקחת את החופשה שלהם בזמן שבו הם כשירים בריאותית".
ומה המצב אצלנו?
החוק הישראלי קובע כי המעסיק אינו מחויב לשלם לעובדים עבור הדרך לעבודה ובחזרה ממנה. אם הוא עושה זאת, אין ספק שמדובר בהחלטה שמטיבה עם העובדים ומעניקה להם תחושה שמכירים בערכם ובעמלם.
לעומת זאת, המעסיק כן מחויב לשלם לעובדים עבור הוצאות הנסיעה: על פי החוק עובד המתגורר מעל 500 מטרים ממקום עבודתו, מוגדר כמי שזקוק לתחבורה כדי להגיע לעבודה וזכאי לקבל החזר הוצאות עבור הנסיעות לעבודה. גובה ההחזר מחושב לפי מספר ימי העבודה בפועל של העובד (כלומר לא כולל ימי מחלה או חופשות) כפול העלות היומית של הנסיעה מביתו למקום העבודה, סכום שהינו עד 22.60 ש"ח ליום, או לפי עלות כרטיס "חופשי חודש" – הזול מביניהם. אם המעסיק מעמיד לרשותכם הסעות למקום העבודה ובחזרה, אינכם זכאים לקבל דמי החזרי נסיעות.
אם בשעות העבודה אין תחבורה ציבורית, על המעסיק לשלם החזר הוצאות נסיעה עבור אותן נסיעות בפועל או לספק תחבורה חלופית. כלומר, גם אם אתם מקבלים החזר קבוע במשכורת לפי הוצאות הנסיעה ובנוסף עבדתם בחגים, בסופי שבוע או בלילות ונאלצתם בשל כך לשלם תשלום נוסף עבור הנסיעות במועדים אלו – אתם זכאים לתוספת להחזר.
נציין כי כדי לקבל את החזרי הנסיעות, אינכם חייבים להוכיח כי אתם משתמשים בתחבורה כלשהי כדי להגיע לעבודה כמו הצגת חשבוניות וכו'. גם אם בחרתם אפילו ללכת ברגל או לנסוע באופניים זו זכותכם והדבר לא אמור לפגוע בהחזרי הנסיעות שלכם. כמו כן, גם אם אתם גרים במרחק שהוא קרוב יותר מ-500 מטר והוכחתם כי הנכם זקוקים לתחבורה (למשל בשל מוגבלות בניידות), אתם זכאים לקבל החזר.
החוק מרחיב את הזכויות עבור ענפים שונים כגון עבודה באולמות וגני אירועים, חברות שמירה, ניקיון ותחזוקה וכו', ומומלץ לוודא מה הזכויות המגיעות לכם באתר משרד הכלכלה.
לפי החוק הישראלי, אם חליתם בזמן החופשה אתם זכאים לימי מחלה
אמנם אינכם מקבלים שכר עבור הדרך שאתם עושים לעבודה, אך לפי הגדרת הביטוח הלאומי, אם נפגעתם בדרך מביתכם אל העבודה או בחזרה ממנה זו יכולה להיחשב כתאונת עבודה. זאת תקפה רק בנסיבות מסוימות – אם לא נהגתם באופן רשלני או אם הוכחתם שלא סטיתם מהדרך המקובלת, תחת הסייגים המפורטים בחוק. את ההרחבות ניתן לקרוא באתר המוסד לביטוח לאומי.
באשר לתקנה החדשה באיחוד האירופי אודות התשלום עבור ימי המחלה בעת חופשה – תשמחו לשמוע שאנחנו מתקדמים בהרבה. חוק דמי המחלה מגדיר מצב מחלה כך: "אי כשרו הזמני או הקבוע של העובד לבצע עבודתו, הנובע, על פי ממצאים רפואיים, ממצב בריאות לקוי".
דמי מחלה ניתנים עבור תקופה בה המחלה מנעה מהעובד לעבוד, בכפוף לאישור רופא כמובן. החוק לחופשה שנתית אף מרחיב וטוען כי ימים בהם העובד אינו מסוגל לבצע את עבודתו בשל מחלה אינם נחשבים כימי חופשה. ולכן גם אם חליתם בזמן שהותכם בחופשה והבאתם את האישורים המוכיחים זאת, הינכם זכאים לימי מחלה.