פעילות גופנית, תזונה נכונה, ניתוחים פלסטיים, אהבה חדשה. יש הרבה דרכים שבאמצעותן אפשר לנסות לעכב את השפעות ההזדקנות. מי לא רוצה להיות צעיר יותר? מסתבר שגם ישראל מחפשת נוסחה משלה לעיכוב השפעות ההזדקנות - לא כדי שניראה יפים וצעירים, אלא כדי לנסות ולצמצם את עלויות ההתמודדות עם אתגרי ההזדקנות.
בשנה האחרונה קיים משרד ראש הממשלה שולחן עגול בהשתתפות גורמים מהמגזר הציבורי, העסקי והמגזר השלישי כדי למצוא פתרונות להתמודדות עם ההשלכות של הזדקנות האוכלוסייה. המטרה לא היתה להמליץ על פתרונות טריוויאליים ויקרים כמו הגדלת כמות המיטות בבתי החולים, תוספת רופאים ופקידי בנקים שיקבלו את הזקנים ויספקו להם שירות - את זה כל אחד יכול לעשות - אלא דווקא לצמצם את צריכת השירותים האלה.
איך עושים זאת? נקודת המוצא פשוטה: תעסוקה - ככל שאדם עסוק יותר, כך הוא מפחית את השימוש שלו בשירותי רווחה ורפואה. לא מעט מחקרים מראים שככל שאדם עסוק יותר ומנהל אורח חיים פעיל, כך הוא בריא יותר פיזית ומנטלית. לכן, השקעה ממשלתית בתעסוקה של אדם מבוגר יכולה להניב שתי תוצאות טובות: לדחות את השפעות ההזדקנות ולספק לאזרחים יותר שנות חיים פעילות ובריאות; ולרסן את השקעות העתק הנדרשות במערכות בריאות ורווחה יקרות מאוד. ממילא המדינה תידרש לבצע השקעות כאלה, אך הפניית משאבים לדחייה מסוימת של השלכות ההזדקנות יכולה לצמצם עלויות.
קשיש "פרימיום"
צוות השולחן העגול שבחן את הסוגיה, התמקד בשאלה כיצד מייצרים "אזרחות ותיקה פעילה" - מצב שבו אם תהיה לקשיש אפשרות לעבוד, ללמוד או להתנדב, הוא יזכה לאורח חיים פעיל שיצמצם את הסיכוי שיחלה - וכך הוא יצרוך פחות שירותי רווחה ובריאות.
בשל האתגרים השונים, הקשישים בישראל מחולקים לשתי קבוצות: Young-old, בגילי 74-65, ו-Old-Old, בגילי 75 ומעלה. שיעורי התעסוקה הנוכחיים בגילי 74-65 הם 31%, והמטרה היא להעלות אותם בהדרגה בעשור הקרוב.
במקביל, ועדה בראשות פרופ' צבי אקשטיין, שמונתה על ידי משרד העבודה והרווחה, בוחנת את ההיערכות לשוק העבודה ב-2030 ואמורה להמליץ על הגדלת שיעור התעסוקה בכל הקטגוריות, לרבות הקשישים מעל גיל 65. זה החלק המסובך יותר בסיפור, משום שהיא מחייבת טיפול בנושא שאינו מוסדר בצורה ברורה - מעמדם של מי שהגיעו לגיל פרישה.
באפריל 2016 דחה בית המשפט העליון עתירה של אנשי אקדמיה שביקשו להורות על ביטול חובת הפרישה מהעבודה בגיל 67. העותרים, פרופ' אסא כשר, פרופ' רות בן ישראל, פרופ' משה גביש ופרופ' מרדכי שגב, טענו כי חובת פרישה לפנסיה בגיל 67 היא אפליה על רקע גיל, והציעו רעיון שלפיו בגיל זה יתבצע מבחן כשירות, ואם העובד יעבור אותו - הוא ימשיך בעבודתו ולא ייאלץ לפרוש. בית המשפט דחה את העתירה, אך סבר כי בשל חשיבותה הסוגיה, ראוי ללבן אותה בכנסת ובממשלה ובדיון ציבורי.
הרעיון לבצע מבחני כשירות נפסל משום שהוא עורר את החשש מפני בעיה חברתית חמורה: סימון של קשישים כשירים יביא בהגדרה לסימון וקטלוג של מי שלא נמצאו כשירים להמשיך לעבוד. מי רוצה לחיות בחברה שבה המדינה מדרגת קשישי "פרימיום" וקשישים נטולי כושר עבודה?
ועדת אקשטיין תציב יעדים להגדלת שיעורי התעסוקה, אך כדי לעמוד בהם תידרש התייחסות ממשלתית לסוגיית גיל הפרישה. לא רק בהעלאת גיל הפרישה (יוזמה להעלאת גיל הפרישה לנשים נמצאת בטיפול) ככל שתוחלת החיים תתארך, אלא בהסדרת המצב של העסקת עובדים לאחר גיל פרישה.
מעסיקים חוששים להעסיק אנשים לאחר גיל פרישה ונוטים בדרך כלל לנצל את חלון הפרישה שלהם כדי להיפרד. החשש הוא שהמשך העסקת העובד יקשה עליהם להיפרד ממנו בעתיד והם עלולים להיות מואשמים בגילנות. הצוות שבחן את הסוגיה סבור שניתן להסדיר את המצב הזה באמצעות חקיקה שתאפס את היחסים בגיל הפרישה, ואת החבות בין המעסיק לעובד בגיל הפרישה הרשמי (67 לגברים ו-62 לנשים) עד לאותו רגע, ותאפשר התחלת יחסים אחרים מגיל הפרישה הרשמי ואילך. למשל, בהיקף המשרה, או בסוג ההתקשרות - שכיר או כנגד חשבוניות. הגדרת היחסים מחדש בגיל הפרישה תקטין את החשש של המעסיקים ותאפשר העסקת קשישים בתנאים שונים, אך כאלה שישאירו אותם בשוק העבודה. אחת הדרכים הנבחנות היא תמריצי מיסוי.
להניב תשואה גבוהה
גם אם שיעור התעסוקה של הקשישים עד גיל 74 יעלה בכמה אחוזים, הוא עדיין ישאיר את רובם מחוץ לשוק העבודה. על פי נתונים של משרד ראש הממשלה, כמעט מחצית מהאנשים בגילי 74-65 לא עושים דבר, כאשר 31% מהם עובדים; 18% מתנדבים; ו-4% לומדים. בגילי 75 ומעלה רק 21% עסוקים בעבודה, התנדבות או לימודים.
הצוות סבור כי חייבים להגדיל מאוד את מסגרות ההתנדבות והלימודים לקשישים כדי לייצר כמה פתרונות תעסוקתיים. כאן יש חשיבות למגזר העסקי והחברתי ביצירת פתרונות והזדמנויות עסקיות. אם המדינה תקדם ותתגמל מסגרות לתעסוקת מבוגרים, יכולות להיות הזדמנויות עסקיות ליזמויות כמו חוגים ופעילות ייחודית לקשישים.
אחת הסוגיות שעלתה בדיוני השולחן העגול היא הצורך בהכוונה לפרישה, תוך זיהוי התוכניות של הקשיש והצבת אפשרויות לתעסוקה בלימודים, התנדבות ועבודה. אמנם קשישים רבים יודעים לדאוג לעצמם לעיסוקים, אך רבים יותר מתקשים למצוא לעצמם סדר יום פעיל שכולל יותר מהליכה לבנק או לרופא.
במגזר הערבי המצב חמור יותר מאשר במגזר היהודי, גם בגלל שיעורי העוני הגבוהים ממילא במגזר, אך גם בשל פערי שפה והשכלה והיעדר הכנסות מפנסיה. ההישענות של החברה הערבית על הביטוח הלאומי גבוהה במיוחד, ובאה לידי ביטוי בשיעור גבוה של מקבלי הבטחת הכנסה (בעיקר ביישובים הבדואיים). זה כבר נוגע בבעיה קשה יותר של יציבות המוסד לביטוח לאומי בעוד עשור או שניים, סוגיה שמצויה במחלוקת בין משרד האוצר לביטוח הלאומי, ותגיע לרתיחה בממשלה הבאה. מה שברור הוא שהפערים מחייבים פתרונות שונים לאוכלוסיות שונות.
ההערכות של גורמים ממשלתיים הן שלא מדובר בתוכניות שמצריכות הרבה משאבים, ואף שהמודל הכלכלי שלהן עדיין לא גובש, הן עשויות להניב תשואה גבוהה - הן ברמה האישית לקשיש ומשפחתו, והן בהקטנת העומס על מערכות הרווחה והבריאות.
יש שרואים בתוכנית הזאת סוג של רפואה מונעת - תעסוקה במקום ביקור יומי בקופת החולים. התוכנית הזאת והמלצות ועדת אקשטיין כבר היו אמורות להגיע לאישור הממשלה, אך הקדמת הבחירות לאפריל וההליכה לבחירות נוספות בספטמבר הפכו את השנה הזאת לאבודה - ויידחו את קבלת ההחלטות לממשלה הבאה. אבל מהי שנה אבודה אחת לעומת התארכות תוחלת החיים בעשור שלם מאז שנות ה-70.