עדי תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל אמרה במפגש startupGrind במאי 2016, את הדברים הבאים: "לדעתי, נשים לא מגיעות לעמדות ניהול באחוזים גדולים ולא נמצאות כמעט במועצות מנהלים, בעיקר בגלל בעיה אחת: הקמת משפחה.זה לא עניין של אפליה. אין אפליה בשוק... נשים מוותרות. נשים מרוויחות פחות כי הן עובדות פחות, כי הן רוצות הקלות. הן מאטות את היקף העבודה שלהן ואף מפסיקות לעבוד, בגילאים הכי קריטיים בקריירה של עולם ההייטק. זה לא משהו שתלוי בגברים. זה תלוי רק בנשים...אישה שמצמצמת את שעות העבודה שלה בגלל שהיא אמא, פוגעת במו ידיה בסיכויי הקידום שלה. היא נותנת פחות תפוקה למעביד וזה דבר מהותי עבור כל מעביד, גם עבורי. זה החסם של הנשים והוא תלוי רק בנשים".
נכחתי במפגש הזה. למעשה, רכשתי כרטיס ביום שקיבלתי מייל על המפגש כמו גרופית מצויה. אני מודה, עדי תאני עושה לי את זה. היא חכמה, היא יפה, היא מוצלחת ו... היא מנהלת את פייסבוק ישראל. הריאיון איתה: אחת על אחת עם אישה מרשימה לא פחות, מנכל"ית לאומיטק יפעת אורון, סיפק את ליטרת הסקרנות, המראיינת הייתה רהוטה ומרשימה בעצמה ואז.... ואז היא אמרה את זה. שנה וחצי עברה מאז, והאמירה שלה לא יוצאת לי מהראש.
היא אמרה שאנחנו מאטות את עצמנו, שכשאנחנו מקימות משפחה אנחנו בעצם מוותרות על מקומנו במשחק. והכי מכעיס, מה שבאמת באמת עצבן אותי, זה שהיא צודקת. אנחנו באמת מאטות.
באחוזים ניכרים ביחס לגברים, נשים מורידות הילוך לטובת הבית והילדים. השיח הגברי הדומיננטי לא טומן בחובו חיפוש משרות שיאפשרו יציאה בזמן לקחת ילדים מהגן. קשה לדמיין גבר משוחח עם חבר ואומר לו משפט כמו: "עכשיו, עם הילד, אני חייב למצוא משרה שתביא אותי הביתה עד השעה 16:00".
העניין הוא שעובדתית יש גם מתי מעטות שאינן מאטות. יש נשים שמאיצות בין לידה ללידה ועושות קריירה ועושות משפחה, ועושות אפילו שניצלים לא רעים בשתיים עשרה בלילה. אבל, איך מבדילים בין שני הסוגים? איך אני כמעסיקה, שבסוף היום מעוניינת למצות את הפוטנציאל של עובדיי לטובת העסק, איך אני אמורה לדעת אם המועמדת היא מהזן של אלו שלא מורידות את הרגל מהגז כשמופיע הפלוס על המקל או מהזן שיאט או אפילו יוותר על קריירה לטובת הגשמה בחזית הבית?
העניין הוא שברוב המקרים גם אנחנו לא יודעות את זה על עצמנו. לא מדובר באיזה כרומוזום בשרשרת ה-DNA שלנו. גם נשים שחשבו שהן ה'אימא של הקרייריסטיות', כאלו שהגיעו ראשונות למשרד בכל בוקר וטחנו עבודה כל יום עד תשע בערב, הופתעו לא פעם מעוצמת הרגש שסוחף אותן כשהילדים מגיעים.
אני תוהה, אילו היה ניתן לי החופש כמעסיקה לשאול מועמדת מה דעתה לגבי הנושא הזה – האם היית מעוניינת להשתמש בו?
בראיונות עבודה כיום, למעסיק אסור לשאול שאלה ישירה נוסח "מה עמדתך בסוגיית קריירה ומשפחה? האם את חושבת שתרצי להמשיך לעבוד לאחר שיגיעו הילדים?".
אסור לשאול מפני שעל פי החוק זו אפליה. אם היא תענה בכנות אמתית את תשובתה האותנטית "אני לא יודעת", ומולה יתחרה גבר צעיר על אותה משרה, מיותר לציין שרוב המעסיקים היו בוחרים בגבר.
אז, האם הייתי רוצה את החופש לשאול את השאלה הזו? התשובה היא: לא.
כי לא באמת ניתן להבדיל בין שני הסוגים אבל בעיקר מפני שלחוק הזה יש משמעות. הוא בא להגן על חברותיי ואחיותיי לדרך. מי שבוחרת להאט או להפנות את האנרגיה לגידול הילדים והבית, זקוקה להגנה על חירותה הבסיסית לעשות זאת ועלינו לספק זו לזו את החופש הזה.
מי שבוחרת להאט לטובת הילדים – שתהנה ותתגאה בבחירה האמיצה שלה. ומי שבוחרת לכבוש פסגות בעבודה – שתאיץ קדימה ולא תסתכל לאחור. ובואו נפרגן אחת לשנייה על הבחירות שלנו.
ומי שבוחרת להיות עדי תאני – יש לה נעליים גדולות ומאוד אלגנטיות למלא.
שירי גרוסברד, הכותבת הינה יזמית בתחום הדיגיטל, שותפה בחברת Join Digital Talent Agency, חברת השמה המפתחת מוצרים לאבחון כישרונות בתחום הדיגיטל.