כמה קשה עובדים אנשים כדי להרשים, להתקדם ולהיות מוערכים ובעלי מעמד משפיע בעבודה. זה תהליך שיכול לקחת שנים. לעומת זאת, קל מאוד לקלקל מוניטין טוב. הנה כמה מהטעויות הנפוצות שכדאי להימנע מהן:
מתאמצים להטביע חותם בעבודה חדשה
לעתים עובדים חדשים להוטים להרשים את הסובבים אותם, ומפגינים עודף מוטיבציה. כוונותיהם טובות, והם אכן עובדים מלאי מוטיבציה – משאת נפשו של כל מעסיק – אך המאמצים שהם עושים כדי להבליט את עצמם בשטח, פעמים רבות פוגעים בהם.
כך למשל, עובד הממהר להרים את ידו במהלך ישיבה, בכל הזדמנות, כדי להביע את דעתו או להתנדב למשימות, עלול יותר מאחרים (בשל היותו עובד חדש) לטעות בדבריו באוזני הצוות כולו, לפשל במשימה שאליה התנדב בהתלהבות רבה כל כך, או סתם לעצבן את הסובבים.
מצד אחד, כמה טוב שיש לו נכונות לתרום. מצד שני, אם אין ביכולתו לספק מענה מועיל בראשית דרכו בחברה, עדיף שייקח צעד אחורנית וינהל את תהליך קידום המוניטין שלו בהדרגה ובתבונה, תוך הפניית קשב, למידה וספיגה, שאילת שאלות וצבירת ניסיון. יתרה מזו, קפיצה זריזה וקולנית מדי למים עלולה לייצר לעובד החדש אויבים תוך זמן קצר, ועדיף להקדיש זמן בשביל ללמוד על התרבות הארגונית ועל המהלכים הפוליטיים בארגון.
לא מסוגלים להגיד לא
לא רק עובדים חדשים שוגים בניסיון מאומץ מדי לקדם את עצמם. עובדים רבים, גם ותיקים, יורים לעצמם ברגל בהיותם שאפתנים מדי, כאשר הם מעריכים את יכולותיהם גבוה מכפי שהן בפועל. בעולם תעסוקתי הפכפך ורווי משברים שבו כל אחד חייב להוכיח את נחיצותו ואת טיבו ללא הפסקה, אחרת ימצא את עצמו במהרה מחוץ לתמונה, אי אפשר להאשים אותם.
כך, עובדים רבים נוטלים אחריות רבה מכפי שהם מסוגלים לבצע, מתנדבים בכל הזדמנות אפשרית – גם כשאין להם זמן לכך, ולא מרשים לעצמם לסרב לבקשות הבוס והסובבים להושיט יד. ההמשך במצבים כאלה לרוב ידוע מראש: ביצועים ירודים, הותרת קצוות לא סגורים, הבטחות שאינן מתקיימות והאטת הקצב של חבריהם לעבודה התלויים בהם (ובשל כך פגיעה בתוצריהם).
כך או אחרת – התוצאה היא תרומה מועטה לארגון, פגיעה באמינותם ובכבודם לאחר שהאחרים סמכו על מילתם בביצוע המשימות, ורושם גרוע על הממונים. במקום זאת, עובדים צריכים ללמוד לומר "לא" לקולגות (ויש דרך נכונה לעשות זאת, אף כשמדובר בהנחתות מצד המנהל), להשכיל לתעדף את משימותיהם ולנהל נכונה את לוחות הזמנים שלהם.
מפספסים ביחסים הבין-אישיים
עובדים ומנהלים רבים שוכחים שחלק בלתי נפרד מההצלחה בעבודה נשען על היחסים שלנו עם הקולגות ועם המנהלים שלנו. ניהול נכון של מערכות היחסים הוא עבודה מתמשכת ובלתי פוסקת, וחשובה לא פחות מביצוע מוצלח של משימות ותפקידים.
למשל, ישנם כאלה שמתרכזים בעבודה משום שהם טיפוסים מוכווני משימה באופיים, או מפני שהם סבורים שהתקדמות בעבודה, ביצועים גבוהים, מכירות ומספרים – הם שיותירו את הרושם הטוב ביותר על הממונים.
ובכן, זה טוב ויפה להתמקד בעבודה ולא לבזבז זמן על זוטות, אך התנהלות כזאת חוטאת פעמים רבות למטרה, משום שהיא מעלה את הסיכויים להפגנת יחס גרוע כלפי הסובבים: חוסר תשומת לב או היעדר נימוס ואמפתיה.
במקרים אחרים, דווקא מתוך כוונה להתחבב על הסביבה, עובדים מתייחסים בצורה לא מכבדת לחבריהם לעבודה. למשל, כאשר הם מפגינים הומור – כוונתם להצחיק, לעורר רגשות חיוביים ולהשפיע לטובה על האווירה, אך בלי לשים לב, הם עלולים לפגוע באחרים (למשל בגלל ציניות או הומור שחור), ולעורר רגשות שליליים אחרים (למשל, בעת שימוש בבדיחות של האדרה עצמית יתרה).
ישנם מקרים שבהם כדי לשמור על שמם הטוב, עובדים מפנים אצבע מאשימה כלפי אחרים, גם אם אלה לא נטלו כמעט אחריות בביצוע המשימה הכושלת. באופן דומה, כדי להרשים, עובדים מספקים לעצמם קרדיטים על הצלחות שנטלו בהן אחריות מעטה בלבד. מספיק שיסייעו נקודתית בתהליך העבודה על פרויקט כלשהו כדי להציגו מאוחר יותר כ"העבודה שלנו". שתי הדרכים כמובן פוגעות ישירות בקולגה (זה שמואשם בכישלון הפרויקט, או זה שהשקיע רבות לטובת פרויקט מוצלח ולא זכה לקרדיט ראוי), וברוב המקרים האמת יוצאת לאור ומאירה את גנב הקרדיטים באור שלילי (ובצדק). יתרה מזו, הסיכויים שהקולגות ירצו לשתף פעולה עם עובד שפעל כך ישאפו לאפס מאותו רגע והלאה, וחלקם אף עלולים לנסות להתנקם בו ולפגוע בשמו הטוב, פגיעה גדולה יותר מזו שכבר נעשתה במו ידיו.
לעולם לא טועים
באופן אירוני ביותר, כותרת הסעיף הזה מטעה. הרי בעצם, אין כזה דבר "לא טועים". המציאות מוכיחה שאין עובד, בכל דרג או מעמד, שאינו טועה או נכשל מפעם לפעם. בין אם בגלל בוסים נוקשים שלא מגיבים טוב לטעויות של עובדיהם, ובין אם בגלל פרפקציוניזם וחוסר יכולת לשאת את עצמם טועים – עובדים נוטים להסתיר את טעויותיהם ולטייח.
כך למשל, הם מוחקים מסמכים או מיילים שמתעדים את טעותם, ולעתים אף מגבים את עצמם ומבקשים מקולגה או מלקוח לחפות עליהם. אולם גם במקרים כאלה האמת מרבה לצאת לאור ולהבעיר את כובעו של הגנב.
מקרים של טיוח נפוצים ביותר, וגורמים לעובדים לאבד את אמון הקולגות והממונים בהם. ולצערם, אמון הוא המצרך החשוב ביותר במרשם המוניטין שלהם. לכן, ככל שיקפידו לעבוד בצורה נקייה, יודו בטעויותיהם וינסו לתקן אותן ולהתגבר עליהן, כך ייטיבו עם שמם.
"מתקרבּנים"
בדומה לעובדים שלעולם אינם טועים, יש כאלה שתמיד יש להם סיבה. אלה שמתרצים תירוצים לכל דבר ועניין, מגנים על עצמם יתר על המידה, ובפועל מציגים את עצמם כלפי חוץ כקורבנות חלשים, חסרי שליטה או ללא סמכות להחליט.
עובדים שמתנהגים כך מנסים להוציא את עצמם מהשתייכות למצבים שמוצגים באופן שלילי, כשבאמתחתם שלל תירוצים: "אף אחד לא אמר לי שהיום צריך להגיש את הדו"ח", "חבל שלא ידעתי שמנכ"ל החברה המתחרה יגיע לפגישה, הייתי מתכונן אחרת לקראתה", "טוב, אם זה היה תלוי בי, היינו עושים את זה אחרת לגמרי".
אולם בפועל, העובדים הללו מבזבזים זמן ומשאבים על הצטדקויות בדיעבד, במקום לפעול כראוי מלכתחילה, בתושייה ובאחריות: להכיר מראש בדד-ליינים של משימותיהם, להתכונן לאירועים ולפגישות ולזהות בעיות ולהציע הצעות ייעול תוך כדי עבודה (במקום להצטדק רק לאחר שניכר כי המשימה כשלה).
יעל מהודר היא יועצת ארגונית ומומחית לקריירה ולניהול. מוזמנים לדבר עם יעל במייל yaelmehoudar@gmail.com, בפייסבוק או דרך האתר שלה.