כמה מכם מסננים מדי פעם מתחת לשפם, או בקול רם, קללות ותלונות נגד הבוס? על זה שהוא מכריח אתכם להישאר עד מאוחר סתם, או לעבוד על הנחתה מלמעלה, או מסרב לבקשת ההעלאה שלכם? בואו נסכים שרובכם, וזה טבעי: אף אחד לא ממש אוהב שאומרים לו מה לעשות וזו, הרי, מהות היחסים המבאסים ביניכם - הוא אומר, אתם עושים. אלא שגם הם לא טלית שכולה תכלת, וסביר להניח שגם הבוס שלכם מסנן מתחת לשפם תלונות נגדכם, בין אם הן מוצדקות או לא.

המקרה של מרקוס ווד מחברת Mars Recruiting בסידני הוא מעניין במיוחד, כי הוא מציג את הזווית ההפוכה של תקרית התפרצות הזעם הכה פופולרית. ווד, אחד מהמנהלים הבכירים בחברה, שלח אימייל זועם לתפוצת כל הפקודים שלו בו הוא פשוט מפרט באופן כן, בוטה ואכזרי כמה שנמאס לו מהם ומהתנהגותם. כותרת המייל הייתה "אבחנות של יום שישי", והוא נוסח באופן ציני ותוקפני, שמאוחר יותר יתואר על ידי ווד כ"כשגורדון רמזי פוגש את דונלד טראמפ".

"בוקר חברים", כתב, "כמה אבחנות מהירות שממש מחרפנות לי את הציצי (ביטוי סקוטי):
 
1. משחקי פינג פונג אינסופיים בזמן יום העבודה - במיוחד מאנשים שלא הוכיחו את עצמם.
2. אנשים שלא טורחים ללבוש חליפה או להעמיד פנים כאילו הם נראים שייכים (שוב, מבלי להוכיח את עצמם).
3. חלק מכם לוקחים יותר ימי מחלה מטום הנקס בשלבי הגסיסה שלו בסרט 'פילדלפיה'... שוב, מבלי להוכיח את עצמכם (ועולים כסף לחברה ולי באופן אישי).

5 או 6 מכם ממש מחרפנים לי את הציצי במשרד הזה – אתם עולים כסף, אתם תובעניים ומתישים ואתם אפילו לא נראים כאילו אתם מנסים. אני אדבר אתכם יותר בפרוטרוט ביום שני אבל אם 6-5 מכם לא יתחילו להראות שיפור מהר, התחת שלכם יהיה מפוטר ומחוץ לדלת תוך פחות משלושה חודשים".

עובדים מופתעים שקיבלו את המייל היו בעיקר משועשעים ושיתפו אותו ברשתות החברתיות, כאשר ווד כמובן התנצל מאוחר יותר וטען כי המייל נכתב ברגע של עצבים שבו לא היה במיטבו, ולכן לא היה צריך להישלח כלל.

"אני שמח להרים את ידיי למעלה ואני רוצה להתנצל", כתב לאחר מכן, "חלק מכם מכירים אותי טוב ויודעים שאני יורה מהמותן, אבל אחרים לא. נראה שאני הופך לסנסציה אינטרנטית של "איך לא להתנהג" - ובדיעבד אני מסכים. אני מעריך את כולכם, אבל אני בטוח שאתם מבינים את הצד שבי שרוצה שתמצו את הפוטנציאל שלכם, אפילו אם שיטת התקשורת שלי במקרה הזה לא הייתה במיטבה. תודה חברים ושיהיה סופ"ש מוצלח".

אבל עם כמה שזה ויראלי ומצחיק, התקרית הזו היא בעיקר סממן למקום עבודה בעייתי שעדיין לא אימץ את התרבות הארגונית של דור המילניום. "אני לא הייתי מקבל את ההתנצלות שלו", אומר עידן לוין, מנכ"ל פ.ל.ג ייעוץ - חברה לפיתוח ארגוני עם התמחות בתהליכיי שינוי ארגוניים ותהליכי למידה וחדשנות. "יש פה אמירות קשות שיש בהן משהו מאוד ילדותי, וזה משדר תחושה של סמכותיות לא סמכותית. המייל הזה לכשעצמו הוא טעות אסטרטגית והוא מבטא מערכת יחסים מאוד מורכבת עם צוות העובדים, ובעיקר מבטא סימפטומים לבעיה במערכת".

למה הכוונה?
"בגלל שהתרבות הארגונית הולכת ומשתנה, הצרכים של עובדים בדור ה-Y שונים מאוד, ומנהלים שלא משנים את תפיסת התפקיד שלהם כמנהלים בתוך הדבר הזה עלולים להגיע למקומות של מערכת לא בריאה ומסוכנת לחברה, ולטווח ארוך גם לבריאות הנפשית של העובדים. מה שנעשה כאן זו התעמרות בעובדים במובן הכי קשה: לקבל מייל כזה מהמנהל הישיר שלך זה לא פרודוקטיבי ויוצר חוסר מחויבות וזלזול, וזה לא משהו שמנהל בשום מקום יכול להרשות לעצמו לעשות".

אין סיכוי שיש פה פשוט רגע אחד של חולשה נקודתית?
"בשביל לכתוב מייל כזה אתה צריך לשבת, לחשוב ולנסח את הדברים. זה לא שהוא פלט מילה בלהט הרגע, היה לו זמן. יש פה טעות חמורה בשיקול הדעת שנובעת מגישה סמכותנית וההיררכית במקום העבודה שכבר מזמן פשטה את הרגל ולא מחזיקה מים, לא בדור הזה ולא בקודמים".

"המציאות כיום היא גמישה, זריזה ומוטה כלפי הצרכים של העובד. אפשרות הבחירה והגמישות לעשות דברים בצורה אחרת הם חלק מהכלים המרכזיים שמאפשרים מרחב פעולה אחר. ברגע שאין את התובנה הזו, המערכת עלולה להתדרדר למאבקי אגו ולמלחמת כוח, וזה פוגע בתהליכי השחיקה של עובדים ומנהלים. מנהל כזה הוא כנראה שחוק. ברור שבעיניים שלו יש תחושה של חוסר מחויבות, שנוצרה מגישה שהיא לחלוטין משחררת ולא רק סמכותנית. אחד הדברים המרכזיים שחשובים לעובדים בדור ה-Y היא תחושת המשמעות האישית בעבודה, והיכולת להתקדם ולהתפתח. מנהל שלא שם זרקור על הדבר הזה ומחבר את תחושת המשמעות שלהם לחברה ולמחויבות, עלול להגיע למקומות האלה. זה לשחרר את הרסן יותר מדי".

איך היית מציע לו בכל זאת להציף את מה שמפריע לו?
"דבר ראשון, הוא הציע מודל חשיבה של יודע כל: ראיתי משהו לא מצא חן בעיני ולכן אני אומר לכם תעשו X ואל תעשו Y. האלטרנטיבה הנכונה היא מודל שיתופי שמתבסס על הקוד האתי הארגוני, ואלה דברים שצריכים להיעשות ביחד", מסביר לוין, "אם יש דברים שמקשים על המנהל, סביר שיש בתוך קבוצת העובדים אנשים שזה מפריע גם להם, יותר או פחות. אז כדאי לעשות שיחה כקבוצה ולדבר על הדברים, ואז הוא ישמע קולות אחרים. המקום שלו כמנהל זה לא רק להחדיר את מה שהוא רוצה, אלא לשמוע את הקבוצה, ואז יכול להיות שהם יגיעו ביחד למסקנה שפינג פונג באמצע יום העבודה זה פרודוקטיבי, או שהלבוש הלא רשמי זה משהו שכן עוזר. הוא צריך לשחרר את השליטה ולשים את האגו מתחת לבלטה כדי לאפשר לדברים הללו לצוף. ואז ברגע שעובד מחויב לדבר הזה, אם יש איתו בעיה ספציפית לא כותבים לו מייל או עושים אסיפה, לוקחים אותו לשיחה אישית, פרטית ודיסקרטית, שבה אפשר לדבר בצורה פחות פוליטיקלי קורקט ולהחזיר אותו לקוד האתי ולעקרונות שהוא עצמו עזר לנסח".