אנחנו רגילים לחשוב על מקום העבודה שלנו כעל חלל מקצועי, המקום בו אנחנו מבצעים פעולה כדי לקבל עליה תגמול - אבל לא פעם המקום הזה הופך לגיהינום קטן עבור עובדים שסופגים צעקות, הצקות מילוליות, דחיפות ואפילו איומים. אם מלצרתם אי פעם, עבדתם בשירות לקוחות של חברה סלולרית או אולי סתם במשרד – אתם כנראה מכירים את התופעה. למעשה, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שיותר ממחצית מאיתנו – 55 אחוז מהעובדים בארץ, העידו על חוויה פוגענית או בריונות במקום העבודה.
מה אפשר לעשות? כרגע לא הרבה, אבל הכנס שמקיימות נעמ״ת הצעירה ו״משלבות כנפיים״, קבוצת פעולה נגד בריונות בארגונים חברתיים פוליטיים, בבית ההסתדרות ביום ראשון (21.9), עוסק בדיוק בסוגיה הזו. ״יש התייחסות בחוק להטרדה מינית״, מסבירה עו״ד אורלי ביטי, מומחית לדיני עבודה, יו״ר נעמ״ת הצעירה ומיוזמות הכנס. ״אבל החוק לא מתייחס לאלימות אחרת במקום העבודה, לבריונות שעליה מדווחים 55% מהעובדים והכנס שלנו רוצה לשים את התופעה הזו על סדר היום. כולם מכירים את התופעה מקרוב אבל עד עכשיו לא הייתה לה מילה, הגדרה. כשיש מושג של בריונות – אפשר לטפל בה. אפשר להניע תהליך של חקיקה שיפרט את ההוראות האסורות ואפשר למצוא דרכים לפיתרון״.
עוד ב-mako לימודים וקריירה:
עו״ד ביטי רואה חשיבות גדולה לקיום הכנס בבניין ההסתדרות. מצב של בריונות בעבודה שמועלה לדרגים הבכירים נחשב הרבה פעמים לסוג של התבכיינות ולמשהו שאינו בעיה של המעסיק. הכרה בתופעה תביא לפתרון לא רק עבור העובד, אלא גם עבור הבוס – שלפעמים גם הוא עובד. ״נצטרך לחשוב איך נותנים הגנה לעובדים כי מבחינתנו יש אפס סובלנות לאלימות במקום העבודה״, היא אומרת.
חרם נוסח שנות האלפיים
איך נראית בריונות מהעיניים של הקורבן? לקראת הכנס נאספו כמה עדויות עצובות במיוחד: ״במשרד בו עבדתי במשרה הראשונה בחיי הייתה מערכת האזנה״, מספרת גילה (כל שמות העדים בכתבה בדויים), ״רמקול שהיה תלוי על הקיר ודרכו בעל המשרד יכול היה להאזין לנו מתי שרק רצה, בלי התראה מוקדמת או צפצוף. הוא גם יכול היה לדבר איתנו ואז היינו שומעים את הקול שלו באופן רם וברור. הוא היה משתמש בזה בעיקר כדי להזמין אותנו למשרד שלו. הקול הפתאומי היה מבהיל אותי, חוויתי קפיצה קטנה בגוף והתכווצות שרירים כל פעם שזה היה קורה וזה הביא לצורך בטיפול כירופרקטי כדי להתמודד עם כאבי הגב שהופיעו בעבודה (ולא היו קיימים לפני או אחריה). העובדה שהקול שלו נשמע באמצע השיחות שלנו, בלי לדעת מה הוא שמע קודם, הכניס אותי לחרדה ואי ודאות – האם הזימון למשרדו קשור למשהו שהוא שמע או חשב ששמע? אני ועובדים אחרים סבלנו מסיוטי לילה. זו הייתה מעמסה נפשית כבדה מאוד והייתי בוכה בבית ״.
דורין הוזמנה לשיחת איומים אצל בעלת תפקיד בכיר, שהבהירה לה שהיא רוצה להעביר אותה מתפקידה ולשים במקומה מישהי אחרת. ״היא נתנה לי אולטימטום להסיר את מועמדותי מהתפקיד או שהיא תדאג לגייס את כל המערכת לפעול נגדי ותדאג לחיסולי. כשאולטימטום פג, אחרי 48 שעות, אמרתי לה שעוד לא קיבלתי החלטה לגבי התמודדות על התפקיד אבל גם לא אקבל את ההחלטה תחת איומים. היא הודיעה לי שכבר מחר היא הולכת לעשות "דמוניזציה לי ולמהלך שלי" ולפעול נגדי בכל הכח ואכן, למחרת, אנשים קיבלו ממנה טלפונים שמסבירים שאסור לשתף איתי פעולה״.
דורין הייתה המומה: ״בצהריים נשכבתי על הספה ולא הצלחתי לקום במשך שלוש שעות. הרגשתי שהעולם נחרב. אחז בי פחד נוראי. לא הצלחתי להירדם וגם לא לקום ולא תפקדתי כמה ימים״. המצב החמיר כאשר לאחר מספר שבועות של קושי ובידוד חברתי במשרד, הקולגות הפסיקו לעשות לה לייקים בפייסבוק ומי שעשה קיבל טלפון שהורה לו להפסיק – היא אפילו הוצאה מקבוצות הווטסאפ – חרם גרסת שנות האלפיים.
המעסיק חייב להתערב
התופעה הזו אינה ייחודית רק לישראל: כ-30 אחוז מהעובדים במדינות המערב העידו שהם חוו הצקה כלשהי במקום עבודתם. מרביתן – הצקות של ממונים כלפי הכפופים להם. בארץ, כאמור, הנתונים מעט גבוהים יותר: כ-55 אחוז מהעובדים בארץ העידו על חוויה פוגענית או חווית בריונות במקום העבודה, כש- 36.9 אחוז דווחו שנפגעו מהצקות על ידי מנהלים,33.6 אחוז דווחו שנפגעו מהצקות מצד עמיתים בעבודה וחמישית מהעובדים דווחו שנפגעו מהצקות מצד לקוחות.
השינוי הכי גדול מתחיל כשבמקום העבודה יש מערכת לה אפשר לדווח במקרה של חווית בריונות או אלימות: ״כרגע אף אחד לא מרגיש שחובתו לטפל בזה״, מסבירה עו״ד ביטי. ״הגישה של המעסיקים בישראל היום היא ׳שהילדים יסתדרו׳ ויש התעלמות. בשבדיה ובאנגליה מטילים את החובה לטפל בריונות על המעסיק. יש לו חובה ליצור אקלים שלא מאפשר אלימות״.