במשרד האוצר יש מגירה שמיועדת למקרים מיוחדים — "בעיות כלכליות שאנחנו מכירים בקיומן אבל אין לנו מושג איך לפתור אותן". יש הרבה כאלה, והבעיה היא לא תמיד רק תקציבים, אלא בעיקר חשש מתמריצים להתנהגות כלכלית לא רצויה. אחת מהבעיות האלה היא דמי אבטלה לעצמאים.
בישראל קיים ביטוח אבטלה לציבור השכירים, אך לא לעצמאים. העצמאים בישראל, באמצעות הלשכה המאגדת אותם, להב, מנסים לשנות את המצב כבר הרבה שנים, ולהביא לכך שגם עצמאים יקבלו דמי אבטלה — אך נכשלים שוב ושוב.
בסוף השבוע שעבר כינס נשיא להב, עו"ד רועי כהן, דיון מיוחד של אנשי מקצוע כדי להתניע בפעם המי יודע כמה תוכנית לטיפול בבעיה. לדברי כהן, ב–23 השנים האחרונות הוגשו לא פחות מ–29 הצעות חוק שונות שעניינן טיפול במתן דמי אבטלה לעצמאים, אך ההצעות מעולם לא צלחו את מבחן הקריאה השנייה והשלישית. המתנגד העיקרי להצעות הוא אגף התקציבים במשרד האוצר, הן בכובעו כמי שיצטרך לסבסד את הביטוח הזה בעלות של מאות מליוני שקלים בשנה, והם בכובעו כמקדם רפורמות כלכליות.
הבעיה התקציבית ברורה. כדי להעניק דמי אבטלה לעצמאים צריך כסף — והרבה. לכאורה יש לה פתרון בדמות גביית דמי ביטוח לאומי גבוהים יותר מעצמאים, על מנת לממן את עלותה. הבעיה המסובכת יותר היא השונות הגדולה במבנה ההעסקה בין שכירים לעצמאים, ובעיקר החשש שמא ביטוח אבטלה לעצמאיים יגרום לשינוי ההתנהגות שלהם. להבדיל משכירים, שההחלטה אם להיות מובטלים אינה תלויה רק בהם, העצמאים יכולים פשוט לסגור את העסק.
כיום, בהיעדר דמי אבטלה, השיקולים שלהם בהחלטה על סגירת העסק מבוססים על כך שאין להם שום רשת ביטחון ליום שאחרי. המצב הזה מחייב אותם להיאבק על הישרדות העסק, או למצוא עבודה אחרת בעסק אחר או כשכירים, במהירות. אין להם ברירה. אף שקל להבין את בעיית העצמאים, ההבדלים בין שכירים לעצמאים מקשים מאוד על מציאת המודל הנכון להנהגת דמי אבטלה. למעשה, אפילו על השאלה הבסיסית מתי עצמאי נהפך למובטל, קשה לענות. יש הרי הבדל בין עצמאי שהעסק שלו התמוטט ונהפך למובטל, לבין עצמאי שמכר את העסק שלו ונהפך למובטל; ויש הבדל בין אלה לבין עצמאי שאינו עובד בזמן שבין פרויקט אחד לפרויקט אחר.
רוצים להכניס את המדינה להריון
בדיון שקיים כהן בנושא בסוף השבוע שעבר, בהשתתפות כמה אנשי מקצוע — בהם הממונה על שוק ההון לשעבר, פרופ' עודד שריג; פרופ' אליס ברזיס מאוניברסיטת בר־אילן; מנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר, פרופ' יוסי תמיר; פרופ' יוסף בנדק, שהיה עוזר מזכ"ל האו"ם; וד"ר אביחי ליפשיץ ממכון אהרון במרכז הבינתחומי בהרצליה — הוצג מודל לביטוח דמי אבטלה לעצמאיים. את המודל בנה ד"ר רובי נתנזון, המשמש יועץ כלכלי ללהב, והוא מבוסס על העלאת דמי הביטוח הלאומי של העצמאים ב–0.25%, לצד סבסוד ממשלתי של מאות מיליוני שקלים בשנה.
לטענת נתנזון, דמי האבטלה המשולמים לציבור השכירים ממומנים בחלקם מכספי העצמאים, ובכל מקרה מדובר בתחום גירעוני שמחייב העברות מהממשלה. מבחינת משרד האוצר ברור שמדובר ברעיון לא מפתה. למרות האהדה של שרים כמו שר הכלכלה אלי כהן ואולי גם של שר האוצר משה כחלון לבעיית העצמאים, אין היתכנות למהלך של ביטוח גירעוני מיומו הראשון בעלות של מאות מיליוני שקלים. זה עלול להתגלות די מהר כבור ללא תחתית.
החשש הוא לא רק מבור תקציבי, אלא גם מיצירת תמריץ לסגירת עסקים ו–Moral Hazard (סיכון מוסרי). העצמאים מבינים זאת, ולכן מדברים על מנגנון דמי אבטלה צנוע יחסית — כך שמשך הזכאות לדמי אבטלה יהיה באורך של 35% ממשך הזכאות של שכירים.
הן קורא לזה "להכניס רגל בדלת", אבל גם את זה מבינים במשרד האוצר. להכניס רגל בדלת פירושו שמהר מאוד יגיעו העצמאים וידרשו השוואת תנאים לשכירים — ואז הסבסוד הממשלתי יגדל. יש שיקראו לזה "להכניס את המדינה להריון". מרגע שהיא בתוך העסק, היא כבר לא יכולה להתנער מאחריותה לילד הזה. וזה מחזיר את הבעיה לנקודת ההתחלה ולמבוי הסתום בו היא נמצאת כבר שנים.
על פי נתוני להב, מספר העצמאים בישראל כיום הוא כ–450 אלף, מהם כ–286 אלף איש אינם מעסיקים עובדים. מדובר בשלל מקצועות — בהם עורכי דין, רואי חשבון, מתווכים, מורי נהיגה, מפיקים, יועצים, שמאים, חוקרים פרטיים, סוכני ביטוח, קבלנים, תסריטאים, מאמני כושר ועוד. בחלק מהמדינות המפותחות יש דמי אבטלה לעצמאיים, עם הסדרים שונים. בדנמרק למשל, מדובר בקרנות אבטלה וולנטריות שהוקמו על ידי איגודים מקצועיים. באוסטרליה ובניו זילנד הממשלה מממנת את דמי האבטלה לשכירים ולעצמאים, ובגרמניה זאת מערכת וולנטרית לעצמאים — מי שמשלם מקבל דמי אבטלה.
להב מעדיפה מודל לא־וולנטרי; משמע, שהממשלה תחייב בחוק את כל העצמאים לשלם 0.25% מהכנסותיהם כדי לזכות בדמי אבטלה. המודל הכלכלי שלהם ממילא נשען על סבסוד ממשלתי, ואם הוא יהיה וולנטרי, הוא פשוט לא יעבוד. זו עוד סיבה לכך שהמדינה דוחה את הטיפול בבעיה.
שלושת המכשולים שבפני העצמאיים
למעשה לעצמאיים יש שלושה מכשולים שעליהם לצלוח כדי להתמודד עם הבעיה:
1. למצוא את המודל הכלכלי הנכון בלי שהממשלה תצטרך לממן אותו.
2. לתת מענה לחשש שמא ביטוח אבטלה יעודד בעלי עסקים לסגור אותם.
3. לפלס את דרכם להשגת רשת ביטחון חברתית, בזמן שהמדיניות הממשלתית בשלושת העשורים האחרונים היא דווקא של צמצום רשתות הגנה חברתיות.
לכאורה, המכשול הראשון נראה פתיר. עקרונית, ניתן לבנות מנגנון לביטוח אבטלה לעצמאיים כיוזמה פרטית, אפילו כמוצר של שוק הביטוח. במצב כזה, המנגנון חייב להיות כלכלי ורווחי. מנגנון כזה יעמיד במבחן את המוכנות של עצמאיים לרכוש לעצמם ביטוח מפני אבטלה עתידית — הם הרי רוכשים כיום ביטוחים שונים לעסק שלהם, לעובדים, למבנה ולציוד וגם לאובדן רווחים כדי למזער את הסיכון במקרה של נזקים. מדוע שלא ירכשו ביטוח בגין האפשרות שיהפכו למובטלים?
עצמאים, במהותם, הם יזמים ואנשים שסומכים על עצמם, לכן אך טבעי שיעדיפו מוצר פרטי שנותן מענה לבעיה. אבל זוהי היתממות. גדולי המאמינים בשוק חופשי תמיד יעדיפו שהממשלה תסדר את העניינים כשיש בעיה קשה.
הבעיה השנייה נראית מסובכת יותר. היא קשורה לחוסר אמון בסיסי בין המערכות השונות בישראל, והוא גדול אף יותר כשמדובר בעצמאים. רועי כהן מתקומם: "גישת המדינה היא שאתה חשוד. הקונספציה שעצמאי ירמה בוודאות כדי לקבל דמי אבטלה חייבת לעבור מהעולם. מספיק עם הגישה שעצמאים הם הרמאים של המדינה".
ובכן, כהן נוגע בבעיה קשה הנוגעת ליכולת של עצמאיים להתחמק מתשלום מס — מה שנקרא, "לעבוד בשחור". עצמאים סובלים מנחיתות בשני עניינים בהשוואה לשכירים — הן בדמי אבטלה והן בפנסיה. עצמאים רבים לא חסכו במהלך השנים לפנסיה, ואם חסכו, שברו לא פעם את החסכונות כדי להזרים אותם לעסק. הנחיתות הזאת, וגם שיעורי מס גבוהים בשנים קודמות, הגבירו את התמריץ לעבוד בשחור ולהעלים מס. זה מקרה של ביצה ותרנגולת. עצמאים חשים שהם "נדפקים", ומעלימים מס. מנגד, המדינה חשה שעצמאים מתחמקים ממס, ולכן גוררת רגליים במענה לבעיות כמו פנסיה ואבטלה לעצמאים. אחרי הרבה שנים של דיונים, נחקק רק ב–2017 חוק פנסיה חובה לעצמאים.
כתבה זו פורסמה במקור ב-TheMarker
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
- ההסתדרות הכריזה על סכסוך עבודה כללי במשק כחלק מהמלחמה בתאונות הבנייה
- המחיר הכבד של תחלופת עובדים גבוהה
המכשול השלישי קשור למדיניות הכלכלית של הממשלה באופן כללי, ולנטייה שלה לצמצם רשתות הגנה חברתיות רחבות בשני העשורים האחרונים. חייבים להודות שלמדיניות הזאת יש הישג גדול, בדמות שיעור אבטלה נמוך במיוחד של 4%, המוגדר כ"שוק של תעסוקה מלאה". המדינה קמצנית למדי בתשלום דמי אבטלה והיא גם קיצצה קצבאות בתחילת העשור הקודם במסגרת תוכניתו של מי שהיה אז שר האוצר, בנימין נתניהו, "מקצבאות לעבודה". התוכנית הצליחה. האבטלה נמוכה מאי־פעם. בנסיבות האלה, למדינה יש עניין מועט ביצירת תמריצים לסגירת עסקים ולאבטלה. למעשה, התמריצים היחידים שהיא מקדמת בשנים האחרונות הם פוזיטיביים ותומכים בעבודה, הן באמצעות מס הכנסה שלילי (מענק שמשולם לאנשי עובדים בעלי שכר נמוך) ובהעלאת שכר המינימום.
זה משאיר את העצמאים עם אתגר לא פשוט: גם למצוא מודל כלכלי ישים, גם לסדוק את חומת החשדנות כלפיהם, וגם לשכנע ממשלה שמוכנה לעודד רק יציאה לעבודה, שיש להגן גם על מי שנסיבות החיים גזרו עליו אבטלה. בנסיבות האלה, הפתרון הכי ריאלי הוא לנסות לפתח מוצר ביטוחי בשוק הפרטי שייתן מענה לבעיית האבטלה של עצמאים.
