עיון בהכרעת הדין של משה איבגי ובתחקיר עדויות הנשים בעניינו של יהודה נוריאל לא רק הופך את הבטן אלא גם מציף ומעלה זעקה כלפי המנהלים והעובדים בסביבות העבודה של השניים - למה לעזאזל שתקתם? שלא לומר השתקתם.
בעוד איבגי זכה להגיב לטענות נגדו בגין הטרדות מיניות ומעשים מגונים, נוריאל המנוח כבר לא. במקרה של נוריאל מדובר בסוגיה מורכבת עוד יותר משום שקשה עד בלתי אפשרי להניח תשתית לכתב אישום פלילי בנסיבות בהן אין פגיעה מינית או פיזית, ועל פי העדויות לא זו היתה דרכו, אלא התעללות נפשית.
אבל, הן אצל נוריאל והן אצל איבגי, לפי העדויות והטענות, מדובר בסביבת עבודה שידעה ושתקה.
בהכרעת הדין בפרשת אבגי, שמשתרעת על פני עשרות עמודים, מגולל בית המשפט גם את סיפורה של ג', מנהלת הצגות בתיאטרון חיפה, שמתארת עובדים ומנהלים שהכירו את התנהגותו של איבגי ולא הופתעו כשסיפרה להם כי השחקן הבכיר "דחף בכוח את ראשו לחזה תוך שהוא ממשש בידו מעל לחולצה את החזה שלה". התאורן, לטענת ג' כפי שנכתב בהכרעת הדין השיב לה "כי אינו מופתע, איבגי 'סוטה' והוא מכיר עוד נשים שהנאשם נגע בהן".
ג' סברה שהתיאטרון תומך בה, ולכן פנתה למנכ"לית התיאטרון. מהכרעת הדין עולה כי מנכ"לית התיאטרון אמרה ש"תגלגל את אבגי מכל המדרגות", אך בפועל לא נעשה דבר. "הגם שמלכתחילה סמכה ג' על הממונים עליה, הרי שתוך כשבועיים הבינה ש'טאטאו אותי מתחת לשטיח וסתמו לי את הפה'. לתחושתה, כאב לה לראות שהנאשם עדיין עומד על הבמה, לא הושעה ולא פוטר. עם זאת, לא היו לה כוחות לעמוד מול תיאטרון חיפה ולמחות על כך", נכתב בהכרעת הדין. יצוין, כי איבגי זוכה מאישום בעניינה של ג' שכן "לא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם באישום זה, מעבר לספק סביר. הגם שנותר ספק קל – עדיין מדובר בספק סביר, אשר על פי הוראות הדין, הנאשם ייהנה ממנו עד תום".
אצל נוריאל, המצב שונה ודומה - הוא שונה באופי המעשים אך דומה בקשר השתיקה שנשזר גם כאן לאורך התחקיר: על פי תחקיר "הארץ" שפורסם לאחר מותו, מדובר על עדויות של נשים, חלקן היו אז בגיל התיכון, שמתארות מערכות יחסים שמתחילות בקרבה ובחיבור רגשי עצומים, אך הופכות לסיוט שנמשך לעתים שנים. עם חלקן של הקורבנות נוריאל עבד, לחלקן סידר עבודה. גם במקרה זה טוענות הקורבנות כי סביבת העבודה ידעה.
מגנים על המטרידים באופן פאסיבי
"ידעו ושתקו" הוא צמד מלים שחזר על עצמו שוב ושוב בשני המקרים. הרי לנו שני גברים בעלי מעמד וכוח שיוצאים מורווחים מכל הכיוונים: פעם אחת כשמרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם, ופעם שניה כשיוצאים כמעט ללא נזק כאשר סביבת העבודה מחפה עליהם, גם אם באופן פאסיבי. זה מזין את זה. אפס הרתעה. סביבת עבודה עם פרצות, לעיתים מופקרת. וכאן הפספוס הגדול - סביבת העבודה היא פלטפורמה מעולה להוקיע את מעשיו של המטרידן במהירות וביעילות. שביל עוקף לדין הפלילי שהוא אטי קשה, מסורבל ומוגבל ביותר, ויכול עדיין להתנהל במקביל.
תארו לכם שמקומות העבודה של השניים, תיאטראות, חברות הפקה ומערכות עיתונים היו קוטעים את צינור החמצן התעסוקתי שלהם ומממשים את סמכותם מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. מפטרים או משעים ובעיקר מייחסים חומרה רבה למעשיהם יותר ממעמדם וכוחם. כמה עוצמתי הוא מעסיק שמגן על הקורבנות אצלו ומוקיע מסביבתו את המטרידן, המאיים, הטורף.
זהו יתרון אדיר שנתן המחוקק למעסיק וחובה עליו להשתמש בו. חברות ענק בעולם כבר הבינו את זה. בשנים האחרונות אנחנו עדים לחברות כמו אינטל, CBS, מייקרוסופט, מקדונלדס, גוגל ועוד ועוד שמנקות אורוות, מחסלות את התופעה ומעבירות מסר חד וחלק בנושא. אפס סובלנות. הטרדות מיניות הן מגונות ואסורות. גם אם אתה כוכב.
אם נראה עוד ועוד אנשים בעמדות כוח מפוטרים בשל מעשיהם אנחנו נראה פחות ופחות את התופעה וסביבות עבודה בטוחות יותר. הקורבנות של איבגי ונוריאל כבר שילמו ומשלמות את המחיר, אפשר יהיה למנוע את זה מהקורבנות הבאים.