היום אנחנו רחוקים מאוד מימי המהפכה התעשייתית; בשנים 1700 ו-1800, חיי העבודה היו קשים: הימים היו ארוכים, תנאי העבודה היו לא קלים ולעתים קרובות מסוכנים, המתקנים לא היו בטוחים, ילדים נאלצו לצאת לעבוד במצבים מסכני חיים, ומבוגרים עבדו 12 שעות ביממה לפחות, עד הרבע האחרון של חייהם. כל זה הטיל עומס עצום על חייהם האישיים של אנשים.
ואז, בסוף 1800, נכנסנו לעידן של ייצור המוני. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שניתן לראות "מינוף" בחיי היומיום, לאט לאט אנשים החלו לראות אור בקצה המנהרה. ככל שתנאי העבודה השתפרו והעסקים הצטמצמו, נולד הרעיון של "עבודה עד לפנסיה". אפשר גם לומר שזו הייתה תחילתו של "איזון בין עבודה לחיים". העובד הממוצע עבד במשך 8 עד 10 שעות ביום ובשאר הזמן בילה עם משפחתו וחבריו
המהפכה הדיגיטלית הביאה לכך ששני העולמות הללו החלו להתערבב בשנית. גוגל, פייסבוק וענקי טכנולוגיה אחרים, החלו ליצור לעובדים שלהם מיניאטורים שדמו פחות למתקני הייצור התעשייתי של המאה ה-19 והרגישו יותר כמו קמפוסי מכללה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שחיי עבודה וחיים אישיים השתלבו זה בזה לחלוטין - ולא מתוך צורך, אלא מתוך נוחות ובחירה. גוגל הייתה אחת מבין החברות הראשונות שהציעו לעובדיה מכלול שירותים שאיפשרו לעבוד להישאר במשרד ו"לסמן וי" על שאר הדברים החיוניים בחייו – בלי לפגוע בעבודה. לדוגמה הם סיפקו ארוחות, הציעו מקומות בילוי ואירועים, חדרי כושר, גני ילדים, דוגיסיטר ועוד. ולמען האמת, אנשים רבים אהבו את זה – וממשיכים לייחל לעבוד שם עד היום.
מה שמביא אותנו לתקופה שאנו נמצאים בה עכשיו, לאחר המגיפה, כאשר אנחנו מבינים שבמקום להביא את הבית למשרד – אפשר גם להיפך. כך קרה לאלפי עובדים באחת החברות היקרות והמוערכות ביותר בעולם, אפל, שפשוט מסרבים לחזור למשרד.
עתיד העבודה אופציונלי
חלק מהאנשים בהחלט רוצים לעבוד ומוכנים להתחייב להקדיש את חייהם כדי להיות חלק מצוותים גדולים ומוערכים, הם רוצים להיות מנהיגים, מנהלים או אפילו מייסדים. עם זאת, אנשים רבים אחרים (במיוחד היוצאים מהמגפה), הגיעו למסקנה ההפוכה: הם אינם רוצים שחייהם יוגדרו על ידי עבודתם.
הניו יורק טיימס מכנה זאת "כלכלת יולו". כעת, יותר מתמיד, העובדים מקבלים החלטות מודעות לעזוב את מקום עבודתם ולצאת לקריירה המעניקה להם יותר אוטונומיה, חופש ואיזון חיים-עבודה - המקום שבו החלק "החיים" קודם כל, והעבודה במקום השני. גם אם זה אומר להסכים על קיצוץ בשכר או לוותר על ה"טייטל" המפואר שלהם. הם מעדיפים להרגיש מסופקים בהיבטים רבים בחייהם, מאשר "להצליח באופן קונבנציונאלי בעבודה".
גוגל, פייסבוק, נטפליקס, מיקרוסופט, כל חברה גדולה בעולם - כמו גם הרוב המכריע של העסקים הקטנים - היו רוצים שתאמינו שהעבודה שלכם היא הדבר החשוב ביותר בחייכם. בטח, אולי יש לך משפחה וחברים. כן, אתה יכול לאהוב אותם מאוד. אבל הפעולות שלך חייבות להראות שאתה מחויב לעבודה שלך, קודם כל. זו השליחות שלך. זאת המטרה שלך. אבל האם זה אומר שאתה בעצם עובד קשה יותר ומייצר יותר רווח לחברה?
עתיד העבודה הוא אופציונלי מכיוון שאנשים רבים מגיעים להבנה כי לא, עבודתם אינה צריכה להיות משימתם היחידה בחיים. לא, הם לא צריכים להגיע למשרד חמישה ואפילו שישה ימים בשבוע כדי להיות עובד או מנהל יעיל. למעשה, הם יכולים להיות יעילים להפליא בעבודה במחצית מהכמות - מהבית, בזמן הטיול, בהקשר של יותר חופש.
החלום האמריקאי - ושברו
ככל שיותר ויותר אנשים מתחילים לראות עבודה בהקשר של חייהם, במקום חייהם בהקשר לעבודה שלהם, עסקים בכל רחבי העולם יצטרכו לחשוב מחדש על הדרכים שבהן הם מעורבים, מניעים ותומכים בעובדיהם.
אולי מושגים כמו "משרה מלאה" ו"חצי משרה" יהפכו לדיבור מהעבר. הרי חיי העבודה שלנו לא צריכים להיות מוגדרים על ידי הדמיון המוגבל שלנו עד כמה אחוז מחיינו אנחנו משקיעים ב"משרה". עוד ייתכן כי חברות יעבדו למתכונת עבודה של 11 חודשים בשנה ואת שבוע העבודה יגדירו כבן 4 ימים. כך הספקטרום העצום בין עצמאי למשרה מלאה יטשטש. אנו עשויים אפילו להתרחק ממדידת יעילות העובדים בהתבסס על זמן לגמרי - ובמקום זאת להתמקד רק באיכות התוצאה, אלו דברים שכבר עכשיו עולים מהשטח בעקבות המעבר לעבודה מהבית בתקופת הקורונה.
אולי "החלום האמריקאי" החדש לא יוגדר על ידי משרות בעלות שכר גבוה, בית בפרברים ושתי מכוניות בחניה, אלא יוגדר על ידי איכות החיים שלנו והחופש הבלתי מוגבל לעשות בהם כרצוננו.
אז נכון, חלק מכם יגידו עכשיו ש"החלום האמריקאי" שלהם עדיין כולל חיי משרד, שעות עבודה קבועות ויציבות. גם זה בסדר. אך בסופו של דבר, עתיד העבודה הטוב ביותר הוא זה שעובד עבורנו, ולא אנחנו עבורו.