בישראל עובדים כיום יותר מ–25 אלף רופאים. היכן הם גרים ועובדים? כמה מהם מומחים בתחומם? מהו שכרם הממוצע ומאילו משתנים הוא מושפע? תשובות לשאלות אלה על מאפייני כוח האדם הרפואי בישראל פירסם אתמול המינהל לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות, כחלק מהדו"ח השנתי בנושא האי־שוויון במערכת הבריאות וההתמודדות עמו.

המקצוע גברי, אבל יש יותר סטודנטיות

הבדיקה של משרד הבריאות נערכה על פני שלוש נקודות זמן בין 2008 ל–2015. לפי הדו"ח, שישה מכל עשרה רופאים בישראל הם גברים (59%). בשנים האחרונות יש רוב לנשים (55%) בקרב הסטודנטים שלומדים רפואה בישראל — אך מגמה זו הפוכה למתרחש בקרב הסטודנטים הישראלים שלומדים רפואה בחו"ל, שם הנשים הן רק שליש. באחרונה הודיע משרד הבריאות על הטלת מגבלות והקשחת קריטריונים בכל הנוגע לרישוי רופאים שלמדו בחו"ל, בדגש על מדינות מזרח אירופה, וייתכן שתהיה לכך השפעה על החלוקה המגדרית בכוח האדם הרפואי בישראל בעתיד.

המשרד זיהה גם מגמה של הזדקנות בקרב הרופאים: שיעור הרופאים בגילי הביניים (45–64) ירד ב–8% בין 2008 ל–2015, בעוד שיעור הרופאים שגילם 65 ומעלה צמח מ–9.7% ל–15.2%. בנוסף, בשנים שנבדקו נמצא כי 3,246 רופאים ישראלים חיים בחו"ל — כ–13% מסך הרופאים הפעילים בישראל.

יותר רופאים ערבים מוסלמים ונוצרים

הנתונים שאספו במשרד הבריאות מצביעים בבירור על גידול עקבי בשיעור הרופאים הערבים, מ–9.6% ב–2008 ל–14.7% ב–2015. בבדיקה של נתוני הסטודנטים לרפואה נמצא כי קבוצות אוכלוסיה מסוימות, כמו ערבים נוצרים וערבים מוסלמים המתגוררים במחוזות הצפון וחיפה, מיוצגים ייצוג יתר בקרב הסטודנטים לרפואה ביחס לחלקם באוכלוסייה, בעוד שקבוצות אחרות סובלות מייצוג חסר, כמו יוצאי אתיופיה, בדואים וחרדים.

הייצוג של יהודים בקרב הסטודנטים לרפואה זהה לחלקם באוכלוסייה. עם זאת, יש להדגיש כי הנתונים הללו מתייחסים רק לסטודנטים שלומדים בבתי הספר לרפואה בישראל, וכי בקרב הישראלים שלומדים רפואה בחו"ל יש שיעור גבוה יותר של ערבים.

בקרב הרופאים הערבים המועסקים בישראל כיום יש רוב גברי מובהק. מכלל הרופאים הגברים בישראל, 21% הם ערבים, לעומת 6% ערביות בלבד מכלל הרופאות.

יותר רופאים לומדים בחו"ל מאשר בישראל

לפי הנתונים ל–2015, רק ארבעה מכל עשרה רופאים בישראל (39.2%) למדו רפואה בארץ. זהו נתון חמור, אך הוא טוב בהשוואה ל–2008, שבה רק 35.7% מהרופאים למדו בארץ.

ישראל היא שיאנית המערב בשיעור הרופאים שלמדו מחוץ למדינתם, והרופאים שלמדו במדינות ברית המועצות לשעבר מהווים חלק גדול (31.6%) מהעובדים במקצוע בישראל. עשירית מהרופאים הפעילים בישראל למדו רפואה במזרח אירופה, ועשירית נוספת במערבה.

 

הנושא מעסיק בשנים האחרונות את משרד הבריאות, שחושש מהסטנדרטים הנמוכים שנהוגים בכמה מבתי הספר הפופולריים לרפואה במזרח אירופה, שבהם לומדים אלפי ישראלים. בעקבות כך הוחלט להקשיח את מבחן הרישוי הישראלי ברפואה, להוסיף לו פרק מעשי־קליני ולהגביל את רשימת המוסדות בחו"ל המוכרים על ידי המדינה לצורך קבלת הרישיון.

מחוז הצפון: מחסור כבד ברופאים מומחים

הדו"ח מצביע על פערים בין המחוזות השונים בשיעור הרופאים המומחים. פחות משישה מכל עשרה רופאים (58%) הוא גם בעל מומחיות בתחום מסוים, ושיעור הרופאים המומחים במחוז הצפון הוא הנמוך ביותר: פחות ממחצית מהרופאים שמתגוררים בו (45.6%) הם מומחים בתחומם. המחוז עם שיעור הרופאים המומחים הגבוה ביותר הוא מחוז המרכז, שבו 64.5% מהרופאים הם מומחים; ואחריו מחוז תל אביב, שבו 63% מהרופאים הם מומחים.

המחסור ברופאים מומחים מורגש במיוחד בתחום רפואת המשפחה (כמעט חצי מרופאי המשפחה ורבע מרופאי הילדים אינם מומחים בתחומם). לדברי ניר קידר, סמנכ"ל בכיר לתכנון אסטרטגי במשרד הבריאות, "חשוב לנו שרופאים יהיו מומחים ושבכל מקצוע יעבדו מומחים. השאיפה שלנו היא לשפר את רמת הרפואה בישראל על ידי הגדלת שיעור המומחים בקרב הרופאים. לצורך כך הוספנו 300 תקנים למתמחים, ואנחנו מכוונים אותם למקומות ולמקצועות שבהם חסרים מומחים".

41 אלף שקל בחודש לרופא, 31 אלף לרופאה

ב–2015 (השנה האחרונה שנבדקה בדו"ח) היה השכר הממוצע של רופאים ורופאות 447 אלף שקל ברוטו בשנה, שהם 37 אלף שקל בחודש. השכר החציוני של הרופאים היה נמוך יותר, 31.5 אלף שקל ברוטו לחודש. השכר שנמדד הוא מכל מקורות ההשתכרות (שכירים ועצמאיים, עבודה פרטית וציבורית, משרה מלאה וחלקית).

סכומים אלה אינם משקפים את הסיפור כולו: אף שמערכת הבריאות עובדת ברובה במתכונת של הסכמים קיבוציים, בקרב הרופאים יש הבדלים ופערי שכר משמעותיים. בפילוח מגדרי נמצא פער של כ–35% בשכר בין רופאים לרופאות. השכר הממוצע של רופא גבר ב–2015 היה כ–500 אלף שקל בשנה ברוטו (41 אלף שקל ברוטו בחודש), לעומת שכר ממוצע של 371 אלף שקל ברוטו בשנה (31 אלף שקל ברוטו בחודש) לרופאה. הפער נשמר גם בשכר החציוני, עם 429 אלף שקל בשנה לרופא לעומת 325 אלף שקל בשנה לרופאה.

הסבר אפשרי אחד לפערי השכר המגדריים ברפואה בישראל הוא שרופאות עובדות כשכירות ופחות כעצמאיות בהשוואה לעמיתיהן הגברים. הסבר נוסף הוא שיעור נמוך יותר (32%) של מומחיות בהשוואה לרופאים גברים (62%), מה שגורם לרופאות להפסיד את הפרמיה על מומחיות. ההסבר השלישי הוא שרופאות עובדות פחות שעות בהשוואה לרופאים.

הדו"ח מצביע גם על פערי שכר בין רופאים על רקע גיאוגרפי, אך הממצאים בסעיף זה מפתיעים למדי: רופאים באזור הדרום מקבלים את השכר הממוצע והחציוני הגבוה ביותר בישראל — 481 אלף שקל בשנה בממוצע ו–426 אלף שקל בשנה בחציון. הרופאים מאזור המרכז נמצאים במקום השני, ואחריהם מחוזות הצפון, חיפה, ירושלים — ובמקום האחרון בטבלת השכר מדורגים הרופאים ממחוז תל אביב.

הסבר לממצאים אלה נעוץ בתיקון שבוצע בשכר הרופאים בפריפריה כחלק מהסכם הרופאים האחרון שנחתם ב–2011. בהסכם נכללו תוספות שכר ייעודיות לרופאים בפריפריה, כולל שכר שעתי וגלובלי גבוה יותר, לצד תוכניות תמריצים ומענקים לרופאים שיעברו לפריפריה.

רוב הרופאים — שכירים

שכרם של הרופאים עדיין מבוסס ברובו על עבודתם כשכירים - לרוב במערכת הציבורית. רוב הרופאים (68%) עובדים כשכירים בלבד - בדרך כלל בבתי החולים וקופות החולים. נתון זה נשאר יציב יחסית (ירידה קלה של 2%) במהלך השנים האחרונות. מעט יותר מרבע מהרופאים (28 אחוז) משלבים בין עבודה כשכירים לבין עבודה כרופאים עצמאיים - עלייה קלה לעומת 2012.

הדו"ח לא מבחין בין עבודה פרטית לבין רופאים עצמאיים שעובדים במערכת הציבורית (כמו רופאי הקהילה במכבי ובקופת חולים מאוחדת למשל). שיעור הרופאים שעובדים רק כעצמאיים נמוך מאד (4%) ואף ירד במהלך השנים: מ- 7% בשנת 2012 ל- 4% בשנת 2015. אם בוחנים את משתנה המגדר, מגלים כי רק חמישית (21%) מהנשים הרופאות משלבות עבודה כשכירות לעבודה כעצמאיות, לעומת שליש (33%) מהרופאים הגברים. 76% מהרופאות עובדות כשכירות בלבד לעומת 63% מהגברים.

הכי הרבה רופאים גרים במחוז תל אביב

המחוז בו מתגוררים הכי הרבה רופאים הוא מחוז תל אביב, עם 3.8 רופאים לאלף נפש. מעט מתחתיו מדורגים מחוז חיפה עם 3.6 רופאים לאלף נפש, ומחוז מרכז עם 3.3 רופאים לאלף נפש. המחוז שבו מתגוררים הכי מעט רופאים הוא יהודה ושומרון — רק 1.5 רופאים לאלף נפש מתגוררים. גם במחוז הדרום מתגוררים רופאים מעטים — 2.3 רופאים בלבד לאלף נפש.

"מכירים את הממצאים, מסרבים לטפל בבעיה"

משרד הבריאות מפרסם בשנים האחרונות נתונים ומדדים מדויקים על האי־שוויון בבריאות בין מחוזות, אוכלוסיות, מגדרים ועוד. אך יש מי שטוען כי המשרד לא עושה מספיק כדי לטפל בתופעות הללו בפועל.

"משרד הבריאות, ובמיוחד האגף לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד, עושה עבודה אדירה בהנגשת מידע לציבור אודות השירותים שהוא מקבל ועל האתגרים המרכזיים של המערכת", אומר חובב ינאי, מקדם מדיניות של הפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל. "עם זאת, התנהלות המשרד הבריאות אחרי שהממצאים מתגלים משולה לרופא חוקר שמצא דרך לטפל למחלה מסוימת, אבל מסרב להעניק את הטיפול".

לדבריו, "ביחס לתושבי הפריפריה הצפונית, הפער בין העבודה הנהדרת באיתור בעיות העומק של מערכת הבריאות לבין החידלון שביישום ההמלצות לטיפול בבעיות אלו הוא גדול במיוחד: המלצות ועדת גרוטו מ–2016 להרחבת שירותי הבריאות בצפון יושבות כאבן שאין לה הופכין במשרד הבריאות. בפריפריה הדרומית, חלקים גדולים מדו"ח אפק ממתינים ליישום מאז 2014".

לדברי ינאי, "יש כמה צעדים פשוטים שמשרד הבריאות יכול לקדם, גם ללא תקציבים נוספים, כפי שכבר הומלץ על ידי ועדות בעבר — למשל, באמצעות שיתוף המשאבים הקיימים בין בתי החולים וקופות החולים על בסיס אזורי. כך, כל תושב יוכל לקבל טיפול בכל מקום, ללא קשר לקופת החולים שבה הוא מבוטח, ותתאפשר נגישות גבוהה יותר לשירותי הבריאות בצפון ובדרום. כך  תיווצר גם הזדמנות למשיכת צוות רפואי מעולה לפריפריה, לפיתוח מחקר רפואי, התמחות רפואית ממוקדת אזור ומיסוד אורח חיים בריא".

ניר קידר, סמנכ"ל בכיר לתכנון אסטרטגי במשרד הבריאות, אמר בתגובה לדברי ינאי כי "הפערים לא יכולים להיסגר בבת אחת. שיעור הרופאים ביחס לאוכלוסיה בצפון עלה משמעותית בשנים האחרונות. במסגרת תוספת המיטות שהשגנו לבתי החולים אנחנו נותנים תיעדוף לצפון, וכך גם בנושא המיכשור הרפואי. בכל צעד שאנחנו עושים אנחנו בודקים איך אפשר לצמצם את הפערים. יכול להיות שצריך להגביר את הקצב".

כתבה זו פורסמה במקור ב-TheMarker

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך: