עוד במשרד האוצר עסוקים בשאלה מה עושים עם עודפי הכנסות לא מתוכננים בסדר גודל של 10 מיליארד שקל, בסוף השבוע ניתנה לכך תשובה בוועידה השנתית של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון — שתקפה עבור כל המדינות שבהן הפערים החברתיים התרחבו בשלושת העשורים האחרונים: יש לצמצם את האי־שוויון.
ישראל היא אחת המדינות המובילות בפערים הכלכליים, שנפערו בה מאז שנות ה–80, ואינה שונה ממרבית מדינות המערב שחוו תופעה דומה, למעט העובדה שאצלנו הפערים גדלו בשיעור חד במיוחד.
קרן המטבע הציעה לבצע שלושה צעדים: לבנות מערכות מס פרוגרסיביות יותר — כלומר לקחת יותר מהעשירים; להנהיג הכנסה בסיסית אוניברסלית לכל — כלומר לתת יותר לעניים; ולהשקיע בנגישות של שירותי חינוך ובריאות — כלומר לוודא שגם האוכלוסיות החלשות נהנות מבריאות ומחינוך טובים, שיכולים לחלץ מעוני.
הקצאת מיליון שעות להכשרת עובדים
נושא האי־שוויון מעסיק מאוד את הבנק העולמי וקרן המטבע, והשנה הוא עלה בצורה בולטת בדיונים בוועידה, דווקא משום שהכלכלה העולמית מתאוששת ונראית טוב יותר מבשנים הקודמות. בקרן ובבנק העולמי למודי אכזבות מכך שתיאוריית החלחול של הצמיחה אינה עובדת, והדבר ניכר בפערים הגדולים שנפתחו בשלושת העשורים האחרונים ברוב המדינות המפותחות. הסיבה ברורה: הצמיחה היא מוּטת טכנולוגיה והשכלה, ומי שאינו נהנה מזה ומזה — נותר מאחור.
החשש כיום אף גדול יותר, משום שהטכנולוגיה מערערת ומחסלת תעשיות שלמות ומסכנת את פרנסתם של עשרות מיליוני אנשים. קחו למשל את חזון המכונית האוטונומית. הוא אמנם עדיין רחוק, אבל אם יתממש — מה יהיה עם מקומות העבודה של עשרות מיליוני האנשים בעולם שמתפרנסים מנהיגה? וזה אינו הענף היחיד שמאוים.
יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, כריסטין לגארד, סיפקה בסוף השבוע בוועידה שני נתונים מעניינים העולים ממחקרים וסקרים. הראשון הוא תחזית ש–90% מהמשרות העתידיות של מי שכיום הם ילדים, כלל אינן קימות היום. השני הוא ש–26% מהעובדים בארה"ב סבורים שהמשרה שלהם תיעלם בעתיד.
זה מעורר שאלות על עתיד שוק העבודה, ובעיקר את השאלה איך ניתן להיערך לעתיד שאינו ידוע. חברות הטכנולוגיה הגדולות מואשמות לא פעם בחיסול תעשיות ותיקות יותר ומקומות עבודה. ההתקדמות הדרמטית בתחומי הבינה המלאכותית, הרובוטיקה והאוטומציה משנה מקצועות ומייתרת את חלקם. מנגד, צצים מקצועות חדשים, אך כאלה שמחייבים הכשרה מתאימה. גוגל, למשל, מתכוונת להשקיע מיליארד דולר בשיפור המיומנויות הדיגיטליות של האמריקאים, וגם תקצה לכך מיליון שעות עבודה של עובדיה בהדרכות והכשרות. ההכשרות ימוקדו בתחומים כמו כתיבת קוד (תוכנה) ועבודה ברשתות חברתיות. האם הסיבה לכך היא רגשות אשם מצדה של גוגל על ההרס שהיא וחברות טכנולוגיה אחרות זורעות בשוק העבודה? המגזין הטכנולוגי של MIT, שפירסם את היוזמה, יותר מרמז שזה אכן המצב.
בבריטניה, היוזמה להטיל את מימון ההכשרה המקצועית על המגזר העסקי הגיעה דווקא מהממשלה, שהעבירה באפריל חוק המחייב מעסיקים שמשלמים שכר ב–3 מיליון ליש"ט ומעלה בשנה, לשלם היטל שנועד לממן הכשרות מקצועיות. המס משולם לקרן מיוחדת שבה נצבר הכסף, וממנה ממנים הכשרות מקצועיות.
התמודדות עם תופעות הלוואי של השיטה
הצורך בהכשרות מקצועיות הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר בשנים האחרונות בפורומים כלכליים עולמיים. הרקע לכך הוא המשבר הגלובלי שפרץ ב–2008 וגרם לאבטלה, בעיקר במדינות אירופה, וכמובן השינויים הטכנולוגיים האדירים. יש כיום גם הערכות שהכשרה מקצועית לבדה לא תספק פתרונות טובים, משום שלא יהיו מספיק משרות בעולם.
זה מה שהעלה את רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית (universal basic income), שעליו מדברים בשנים האחרונות ואותו ציינה לגארד בסוף השבוע בוושינגטון. זהו רעיון מהפכני שקובע כי ממשלות פשוט יצטרכו לדאוג להכנסה בסיסית לכל אדם, עובד או לא עובד, משום שזה יותר פשוט מאשר לייצר די מקומות עבודה לכל. הרעיון הזה מבטא הפנמה של העובדה שלא ניתן לעצור את הטכנולוגיה והאוטומציה, ואם המוח האנושי מצליח לייצר פתרונות שבהם מכונות מחליפות בני אדם, אזי ממשלות צריכות להתמודד עם ההשלכות — מיליוני אנשים חסרי תעסוקה.
זה כמובן אינו פתרון נטול בעיות. העלות שלו אדירה, התמריצים לעבודה יורדים, ומכיוון שהסכנה העיקרית היא דווקא של מדינות עניות, ברור שהוא מהלך מחייב ניהול מדיניות כלכלית אמינה, שלא בהכרח נפוצה שם. במובן מסוים, זה פתרון שנשמע כמו הרמת ידיים מול התהליכים שהטכנולוגיה מייצרת. אי־אפשר הרי לעצור אותה, אז לפחות נשלם למי שנפגע ממנה.
זה מעלה גם את השאלה אם הטכנולוגיה מסוגלת לייצר הכנסות שיספיקו כדי לממן את התענוג היקר של החזקת מיליוני אנשים בביתם בשכר. המוכנות של כלכלנים לדון בפתרון של הכנסה אוניברסלית בסיסית לכאורה חותר תחת הרעיונות של כלכלת שוק ושל "אין ארוחות חינם", אבל דומה כי השמרנות הקלאסית של כלכלנים מתערערת יחד עם התעשיות שהטכנולוגיה מערערת. כדי לא לבלום את הקדמה וההתפתחות הטכנולוגית, נדרשת חשיבה שחורגת מהדפוסים המקובלים.
זה מזכיר במשהו את צורת המחשבה של גורו הכלכלה החופשית פרופ' מילטון פרידמן, שהטיף למעורבות ממשלתית מינימלית, חירות וחופש כלכלי, אך הכיר בכך שהשיטה הזאת מפילה חללים, ולכן תמך מאוד בהנהגת מס הכנסה שלילי — הכנסה שהמדינה משלמת לאנשים ששכרם נמוך מדי. לכאורה, זהו רעיון לא קפיטליסטי. למעשה, הרעיון הזה מכיר בכך שלשיטה הכלכלית הכי פחות גרועה שאנחנו מכירים יש תופעות לוואי, ומוטב לטפל בהן בנפרד, דווקא כדי לשמור על השיטה.
אז מהיכן יבוא הכסף לתענוג הנחמד של הכנסה בסיסית לכל? ובכן, אנחנו עדיין לא שם, אבל הכתובת יכולה להיות רק אחת: מאלה שיש להם די והותר. כן, לקחת מהעשירים. שיעור המס שמשלמים העשירים בארה"ב ירד מ–62% בשנות ה–80 ל–35% כיום. זו גם אחת הסיבות לעלייה באי־שוויון. ויטור גספר, כלכלן בכיר בקרן המטבע ששימש בעבר שר האוצר של פורטוגל, אמר בסוף השבוע בוועידה בוושינגטון כי "במקומות שבהם הונהג מיסוי פרוגרסיבי האי־שוויון ירד בשליש".
זה עניין פרקטי כמובן, כי אי־אפשר לקחת ממי שאין לו, אבל הוא גם משקף משהו עמוק יותר לגבי עתיד שוק העבודה: אם מעסיקים, יזמים או מנהלים בכירים נהפכים לעשירים גדולים הודות לשיטה כלכלית שמיטיבה עמם אך בדרך מחסלת מקומות עבודה, עליהם להחזיר חלק מהמשאבים לטובת אלה שמשלמים את מחיר השיטה.
לגארד אמנם הביעה תמיכה בוועידה ברפורמת מס בארה"ב —רעיון שמנסה לקדם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ — אך בשולי הדברים היא גם יותר מרומזת שהרעיון של הפחתת מס חברות מ–35% ל–15% נראה פרוע מדי כשמסתכלים על עתיד שוק העבודה. גם במדינות נוספות, כמו בריטניה והולנד, מס החברות יורד, ואולי זה יקרה גם אצלנו בקרוב, בהמשך למגמה בעשור האחרון.
אבל אולי זוהי חלוקת העבודה: כלכלנים וגופים בינלאומיים שעוסקים בכלכלה מסתכלים קדימה כמה שנים טובות ורואים בעיה שתחייב מס גבוה יותר על העשירים — אבל פוליטיקאים פועלים משיקולים אחרים, ולכן ממשיכים להוריד מסים.
כתבה זו פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות שאולי יענינו אותך:
בוטלה שביתת המורים לילדים חולים: הצדדים ישובו למו"מ אינטנסיבי
