מה יותר מתבקש מלכתוב כתבה לפסח על אנשים שמשועבדים לקריירה שלהם בערוץ "לימודים וקריירה"? מה שנקרא בלעז – וורקהולים. אז לקחתי על עצמי את המשימה והתחלתי כבר לשרטט בראש מה צריך עבור הכתבה שתציג את עבודת הפרך של אנשים בימינו: לראיין אנשים שהגיעו למצבי קיצון בעקבות התמכרות לעבודה, לראיין מומחים שיוכלו לתת את התיאוריה שלהם על אנשים כאלה וגם להציע אלטרנטיבה.
אלא שלאט לאט הזמן עבר, ואיתו הגיעו עוד דברים לעשות שפשוט לא יכולתי להגיד להם "לא". זה התחיל ממש בקטנה, אבל עם הזמן מצאתי את עצמי עם עוד ועוד עבודות (שממש לא הייתי חייבת וגם העו"ש לא היה חייב). עד שפתאום אמרתי לעצמי – למה בכלל לחפש מרואיינים כשאני עומדת מול המראה ומסתכלת על אחת המכורות הכי גדולות לעבודה שאני מכירה – הלא היא אני.
פתאום אחזה בי בושה נוראית. תמיד הרגשתי דווקא מאוד גאה להיות תמיד עסוקה, אבל פתאום נפל לי האסימון שגרם לי להבין את האבסורד – אני וורקהוליקית. "אבל לא יכול להיות שאני לבד", חשבתי לעצמי ויצאתי לחפש עוד אנשים במצב הזה. אלא שכששאלתי אנשים מסביבי אף אחד לא הודה שהוא כזה. היו מכורים לקניות, מכורים לטיולים, מכורים לאוכל, אבל אף אחד לא הסכים להודות שהוא מכור לעבודה שלו, גם כאלו שהיו נראים לי עמוסים במיוחד.
ככל שעובדים יותר מספיקים פחות
מתברר שהתמכרות לעבודה היא לא איזה גימיק או ביטוי שרוצה לסמן אנשים שעובדים הרבה, אלא ממש תופעה חברתית של ימינו. "תופעת ההתמכרות לעבודה קיימת בחברות בתנאי תחרות ואילוצים קשים ברוב הרבדים, אך בעיקר ברובד הבכיר והבינוני, והיא מגיעה ממקום טוב בדרך כלל -המוטיבציה להצליח", מסביר איקה אברבנאל, מומחה למשאבי אנוש ואינטגרציה ומרצה בלהב פיתוח מנהלים באונ' ת"א. "צריך להבין שדווקא 'האויב' הגדול של הרצון להצלחה הוא באובדן המידתיות, ואיתו האיזון הנדרש לבני אדם באשר הם - העבודה חשובה, אך איננה חזות הכל. למשפחה ולפנאי יש ערכים מוספים משמעותיים לא פחות".
"התמכרות לעבודה היא ככל התמכרות מפלט מנטלי שהופך כפייתי, והוא מתחיל מתוך פרדיגמות שונות - אמונות שמגשימות את עצמן". מוסיף יהונתן כסיף, מומחה למנהיגות אישית ועסקית ומחבר הספר "העז לדעת": "האמונה הבסיסית שמחנכים אותנו על פיה היא שהזמן שלנו שווה כסף, ושככל שנעבוד יותר זמן ויותר קשה נניב תוצאות טובות יותר. כשאנחנו פועלים מתוך האמונה הזו אנו הופכים את עצמנו לקורבנות של מרוץ מסחרר ושוחק. בדיוק כמו רכב שממשיך לנסוע על אדי דלק – בסופו של דבר הגוף אומר את שלו, ולא רק הוא – אלא גם מערכות היחסים שלנו עם בני הזוג, הילדים, החברים".
כשאני שואלת אותו אם זה לא הגיוני שבן אדם שרוצה להרוויח יותר או להשיג יותר יצטרך לעבוד יותר הוא עונה לי תשובה מפתיעה: "לא באמת קיים קשר בין זמן העבודה לתוצאות המושגות. להיפך, ככל שעובד חי בתפישה שהוא יכול להישאר שעות ארוכות בעבודה, הדחיינות שלו גבוהה יותר והמשימות נמרחות יותר. וככל שזמנו קצוב בעבודה - הוא הופך תכליתי וממוקד יותר. ככל שעובדים יותר מספיקים פחות".
את ההסבר לתופעה הוא תולה בגורמים סוציולוגיים וחברתיים עמוקים המושרשים בנו, לדבריו, מגיל צעיר: "אנו מחונכים להאמין שכסף הוא תוצר של עבודה קשה ומאומצת. אני לא מכיר אדם שעבד כל חייו בתפישה שכסף הוא תוצר של עבודה קשה ונותר גם עשיר וגם חופשי, מאחר שאדם המאמין בסיפור הזה תולה את הכסף שירוויח בעשייה היומיומית שלו. הסיפור הזה משרת נהדר את אלו ששמחים על כך שאנשי העדר עמלים קשה בעבורם ומעשירים אותם".
"עוד עניין הוא שאנחנו גם מחונכים שהזמן שלנו שווה כסף", מסביר כסיף, "זו הסיבה שאנו מעמידים את כל כולנו לטובת כסף. זה הסיפור שממנו צמחה שיטת התשלום לפי שעות עבודה ושל משכורת חודשית. אנחנו עובדים קשה, מרוויחים כסף ומשלמים מיסים מחודש לחודש. באופן זה אנו מאמינים שיש גבול לסכום הכסף שאנו מסוגלים להרוויח בשעה, ומסיקים שאנחנו המשאבים המניבים היחידים שבידינו".
התקרה של היום היא הרצפה של מחר
מחקר שנערך בין ב-2017 בשיתוף פעולה בין אוניברסיטאות באוסטרליה וביפן, גילה כי עבודה יכולה להיות חרב פיפיות בכך שהיא מעודדת פעילות מוחית אך בו זמנית שעות עבודה מרובות מדי עלולות לגרום לעייפות ולחץ, שבאופן פוטנציאלי עלולים לגרום נזק לתפקוד הקוגניטיבי.
במסגרת המחקר בדקו את התפקוד הקוגניטיבי של עובדים בהיקף שונה, וגילו כי ככל שהנבדקים עבדו יותר שעות בשבוע – כך התוצאות שלהם היו נמוכות יותר. וזה בלי להתייחס למחקר שהתפרסם בכתב העת הרפואי The Lancet שמצא קשר בין מספר שעות העבודה לעלייה בסיכון לסבול משבץ מוחי וממחלת לב איסכמית. במילה אחת – אמאל'ה!
"הלחץ והעומס בגין תחרות יוצרים בחברות מן ספירלה של התמכרות עד כדי אבדן האיזונים", מעמיק אברבנאל, "ההישג של היום הוא סוג של שיא. מחר ההישג הזה הופך בכלל לנקודת הפתיחה – 'התקרה של היום היא הרצפה של מחר', זה מאיים על חיי משפחה תקינים ומגיע לפגיעה רפואית מתמשכת של ממש".
אברבנאל מרחיב שהנזק לא פוגע רק בפרט וכי גם מעסיקים חייבים לקחת את זה בחשבון: "עבודה סוליסטית במקום עבודת צוות מובילה בשלבים מסוימים גם לפגיעה באיכות התוצרים - בגין שחיקה. אנשים איכותיים אינם מוכנים לאורך זמן לעבוד בארגון כזה, ולכן בטווח הבינוני-ארוך הארגון יכנס למשבר, שבסופו ישפיע על הביצועים ועל הרמה הפיננסית".
"אין מי שיחליף אותי ודברים צריכים לקרות בזמן"
אחד מהמכורים לעבודה שהגעתי אליהם היה ניר, מנהל הפצה בחברת משקאות, מנחה סדנאות הרזיה, כותב חומרים לסטנדאפ וכתב מסעדות. או כמו שהוא הגדיר את עצמו – עובד בארבע עבודות, אבא לשלושה ילדים עם שני מינוסים ואישה אחת. כבר מהכותרת אפשר להבין שמדובר באדם שהעבודה ממלאת חלק נכבד מחייו. "חלק מהעבודות אני עושה בשביל המשכנתא, אבל חלק אני עושה גם בשביל הנפש", הוא מספר, "אני משתדל לעבוד בדברים שאני אוהב. כמובן שזה בא על חשבון המשפחה, הזוגיות והחברים. תמיד, איפשהו, יצא לך לשלם מחיר. כבר קרה שפספסתי אירועים משפחתיים משמעותיים או מסיבות של הילדים".
בגלל העבודה?
"כן, אני לא נכנס לזה באופן מודע אבל פשוט לא מצליח להספיק את הכל. יש שבועות שאני פוגש את אשתי רק בחמשושים ורואה את הילדים בבוקר לחצי שעה של פיזורים".
ואתה בסדר עם זה?
"בגדול אני די מרוצה כי אני עובד בעבודות שאני אוהב מאוד ומשקיע בהן הרבה. כמה אנשים יכולים להגיד שהם עובדים במשהו שהם מרגישים שהם מגשימים את עצמם דרכו? אני משתדל למלא את החוסר בעיקר בסופ"ש. בוודאי שזה חסר, הייתי רוצה לעשות עם הילדים שלי יותר אבל המציאות כרגע לא מאפשרת את זה. לכל דבר יש מחיר".
ניר הוא לא היחיד שמוותר על זמן עם המשפחה. גם נעמה (שם בדוי), מנהלת פרויקטים בארגון גדול, שמעדיפה להישאר כמה שיותר לא מזוהה, מספרת שבעלה כבר מזמן מתפקד על תקן "אמא ואבא ביחד". "היום אני נדרשת כל הזמן להיות עם הנייד ועל המחשב. אני לוקחת אותו איתי לאירועים, למפגשים חברתיים, לחופשות. יוצא שאני נוכחת בגוף אבל לגמרי ממשיכה לעבוד מכל מקום שאני נמצאת בו. גם אם אני רוצה לקחת חופש, אני לא יכולה – אין מי שיחליף אותי ודברים צריכים לקרות בזמן אמת. לא נעים להגיד, אבל לפעמים אני ממשיכה לעבוד גם כשאני נכנסת לשירותים".
ואת נהנית מזה?
"אני אוהבת את העבודה שלי, אחרת לא הייתי יכולה לשרוד במצב כזה, אבל ברור שהייתי מעדיפה שיהיה לי יותר זמן עם המשפחה. אני מנחמת את עצמי שאולי כשהם קצת יגדלו אוכל לפצות על כל התקופה הזאת, אבל כרגע אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות בשביל הקריירה שלי, בשביל לפרנס וגם בשביל להתקדם".
כמו כל התמכרות – גם מוורקוהוליות אפשר להיגמל
בשורה התחתונה, אחרי שפיתחתי חרדות מההתמכרות שרק לאחרונה התוודעתי לעובדה שאני לוקה בה, התחלתי לתהות מה הפתרון למצב. וכאן יש חדשות טובות וחדשות פחות טובות: החדשות הפחות טובות הן שמדובר בתהליך ארוך שדורש הרבה עד לגמילה – כמו כל התמכרות. החדשות הטובות הן שיש מוצא והמומחים בסך הכל אופטימיים בנושא.
"העיקרון הנכון ביותר הוא דה-צנטרליזציה - היכולת לבזר ולתת ליותר שותפים בכל תהליך להשתתף ברמה פרואקטיבית", מציע אברבנאל, "חינוך לדה-צנטרליזציה מותנה באימוץ תרבות ארגונית מתאימה המחייבת את ראש הארגון והנהלתו להנחילה באופן שיטתי ורצוף. בנוסף כדאי לאמץ כללי עבודה וסדרי עבודה עם הגבלת שעות ותכנון פעילות פנאי לעובדים, ולא בקריצת עין - בהרבה חברות יש הרבה הצהרות ומעט מעשים".
"אנשים נוהגים לקרוע את עצמם ביום יום – כאילו אין מחר, ומצד שני דוחים את החלומות שלהם למתישהו – כאילו הם הולכים לחיות לנצח", מוסיף כסיף, "אני חושב שהפנמה של העובדה שזה לא הולך לקרות ושאין עניין בדבר הזה, מהווה צעד אחד בדרך לפתרון. בסופו של דבר, על כל הרגל אפשר לעבוד".
אז מה נותר לי להוסיף? כמובן שאת הכתבה הזאת אני סוגרת שוב אחרי אינסוף שעות בלי שינה, ועם עוד אלף משימות ב-TO DO ליסט. אבל משהו אחד אני יכולה לקחת על עצמי – בפסח הזה אני באמת מתכוונת לצאת לחירות, לקחת קצת אוויר ולנשום מעט חופש. האם אני אחזיק מעמד? את זה אי אפשר לדעת, אבל גם אם לא – תמיד יש את פסח הבא. לא?