אמא שלי, לריסה מקרובסקי, עבדה 13 שנים במפעל בגיר שבנגב, מ-7:00 בבוקר עד 19:00 ולעיתים עד 22:00. כל יום אותה הסעה, אותה עבודה, אותה שגרה ואותה משכורת מינימום. כשנסגר המפעל והותיר עשרות משפחות ללא פרנסה, לאמא שלי היה מזל והיא הצליחה למצוא שוב עבודה. הפעם זה היה במפעל VISHAY הגדול. חמש שנים וחצי וחוץ משמו של המפעל הכל היה אותו דבר בדיוק. אני זוכרת שהסתכלתי עליה כבר בתור נערה בהערצה גדולה על המחויבות והמסירות האין סופית שלה לעבודה קשה, אך כשדמיינתי את עתידי המקצועי דבר אחד ידעתי - אני לא אעבוד במפעל, לא אשאר בנגב. רציתי שינוי, רציתי להשפיע, רציתי עבודה עם משמעות. מה שלא שיערתי לעצמי אז זה שאת כל זה אני יכולה לעשות ממש כאן, בנגב. כאן נמצאת הקריירה שחיפשתי.
הפער הבין דורי בהעדפות תעסוקה הולך להעסיק את כולנו בשנים הקרובות. דור הX- הותיק, זה שעובד כבר 30 שנה באותו המפעל, ייצא בעוד שנים לא רבות ממעגל העבודה. דור הY-, מהירי התפיסה והטכנולוגים, כבר נטמעו היטב בשוק התעסוקה. האתגר העומד לפתחינו הוא להצליח לאפיין את הצרכים של דור הZ- הצעיר ולהבין את מאפייני הדור החדש: מה הם רוצים? מה הם צריכים? ואיך המעסיקים צריכים להיערך לבואם? במקביל, האתגר הוא להבין את צרכי המפעלים. איך ניתן לעזור להם להיערך לקליטת הדור החדש ולערוך שינויים ארגונים ומבניים בהתאם?
בפריפריה בישראל, ובנגב בפרט, האתגר גדול פי כמה. שנים רבות בנגב התעשייה הייתה מבוססת על מפעלים סמוכי-עיר. רבים מתושבי דימונה, ערד או אופקים עבדו במפעל הסמוך, כמעט באופן אוטומטי. היום המציאות היא שונה, הצעירים בפריפריה דורשים יותר, הפרופיל של עובד במפעל כבר לא עונה על שאיפותיהם וכאן התעשייה ושוק העבודה נדרשים להתאים את עצמם לדור הצעיר.
הפרופיל של עובד במפעל כבר לא עונה על שאיפות הדור הצעיר
התעשייה בנגב משוועת לעובדים, ישנן אלפי משרות פתוחות, ויש פער גדול בין המפעלים המסורתיים לבין ההון האנושי החדש. סקר שנערך לאחרונה בקרב צעירים בנגב בני 18 עד 25 מצא שהצעירים של היום מחליפים עבודות, לא מוותרים על כך שיתחשבו באילוצים שלהם ורוצים לעבוד בעבודה עם משמעות.
יש צורך אדיר במפעלים ובתעשייה בנגב, אלו מספקים את התשתית הכלכלית של פיתוח האזור, אך יש צורך גם בשינוי מעמדם בעיני הצעירים. חלק מהעבודה הקשה היא של המעסיקים: לשפר את תנאי ההעסקה, להציע אופק מקצועי, לראות בעובד הצעיר נכס ולהשקיע בקליטתו.
חלק נוסף של הפתרון הוא מיתוגי והסברתי: לפנות לצעירים בדרכי גיוס חדשניות, לשווק מחדש את המפעלים והתעשייה כאטרקטיביים, לחשוף את היצע המשרות המגוון וכמובן לעדכן את השכר.
ואכן, דווקא בנגב בחרו לא לפחד מדור ה-Z ולהתמודד עם האתגר, ובימים אלו עובדים על כלים לחיבור בין הדורות בתעסוקה, שיכול להוות מודל לכל הארץ. הכלי הראשון הוא רשתות מעסיקים - בנגב הוקמה רשת מנהלי וסמנכ"לי משאבי האנוש הגדולה בדרום. מאות מעסיקים לומדים יחד את מאפייני הדור הצעיר ושילובו, משתפים ידע על שיטות גיוס חדשניות, ומסייעים זה לזה בקליטת דור ה-Z לשורותיהם.
גם המדינה מבינה את האתגר שבתעסוקת צעירים בפריפריה, ולכן הקימה את יוזמת 'עובדים ביחד', המספקת תמריצים למעסיקים שיקלטו צעירים, תכניות הכשרה מיוחדות, מנטורינג ופרקטיקום בתוך מקום העבודה, וכן ליווי ארוך-טווח של צעירים לאחר קליטתם בעבודה. הכלים האלה עוזרים לקלוט את הצעירים בצורה מיטבית, וכבר ניתן לראות הצלחות של התכנית כמו השתלבות בוגרי קורס טבחות במלון בראשית הנחשב והתגייסות של מעסיקים גדולים כמו באבקום לתכנית.
הכלי השלישי הוא כל כך מתבקש, ונפוץ כבר במקומות רבים בעולם, אבל בישראל עוד לא הוטמע דיו: תעסוקה מרחוק. כן, היום יש את כל הטכנולוגיה הקיימת כדי שהצעירים יוכלו לגור בפריפריה ולעבוד בכל מקום שירצו. הפילנתרופיה - JNF ארה"ב - נרתמה, ובשיתוף עם ארץעיר, סיסקו, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות הוקמו האבים ליזמות ולתעסוקה מרחוק בדימונה, בערד ובחורה. בעתיד צפויים לקום עוד כ-60 האבים נוספים ברחבי הארץ, שיאפשרו לחברות במרכז להעסיק עובדים מהפריפריה, וליהנות מכל ההטבות שהמדינה מציעה.
עוד אתגרים רבים לפנינו. אני בטוחה שעוד נלמד להכיר את דור ה-Z, נסיק מסקנות ואולי אפילו נטעה בדרך. אבל רק אם נצא מחוץ לקופסא, נחשוב בצורה חדשנית ונפעל באופן שיתופי וקהילתי, נצליח לשלב את הצעירים בתעסוקה איכותית בנגב, ולקדם את תעסוקת הפריפריה.
בלה אלכסנדרוב היא מנכ"לית ארץעיר, ארגון הפועל לקידום עירוניות קהילתית ומוביל את ועידת משאבי אנוש ה-2 בנגב שמתקיימת היום (ב'), בבאר שבע.