הסיפור הבא לא התרחש בכפר נידח במזרח הרחוק או בדרום אמריקה, אלא כאן אצלנו בישראל, לפני כחצי שנה בלבד; מנהל בכיר בחברה ציבורית הממוקמת בצפון הארץ, פיטר באחרונה עובדת, שעל פי החשד עשתה לו טקס 'שחור' כאשר פזרה במשרדו מלח מתוך כוונה שיאונה לו רע.
על פי החשד, בעת שהמנהל שהה מחוץ למחלקה, נכנסה העובדת למשרדו ופזרה מלח - כחלק מטקס 'שחור' שמטרתו הייתה שייגרמו לו נזקים. כאשר המנהל חזר למשרדו, ככל הנראה אחד העובדים סיפר לו על מעלליה של אותה עובדת. המנהל ראה בכך ניסיון אישי לפגוע בו ולכן זימן את העובדת בבהילות לשיחת בירור.
העובדת הכחישה שפיזרה מלח במשרדו של הבוס או עשתה טקס שחור כלשהו. הסבריה לא הניחו את דעתו של הבוס והוא החליט להשעות אותה לאלתר מעבודתה, ומאוחר יותר זימן אותה לשימוע לפני פיטורין. וועד העובדים בחברה התקומם על ההחלטה לפטר את העובדת, מכיוון שלטעמם מדובר בעונש חמור מדי. בניסיון לפתור את הפלונטר, המקרה הועבר לטיפול ההסתדרות, וועד העובדים והנהלת החברה, אבל גם אז העניין נתקע ולא נמצא פתרון.
בסופו של דבר הנהלת החברה זימנה את העובדת לשימוע נוסף, בטענה ליחסי אנוש לא תקינים, בלשון המעטה, הבאים לידי ביטוי בהרמת קול, הטחת עלבונות, אי נכונות לקבל מרות מהמנהל הישיר שלה, עד כדי כך שעובדים אחרים לא מוכנים לשהות במחיצתה. בחברה טענו כי טקס השחור שלווה בפיזור מלח במשרדו של המנהל, היה הקש ששבר את גב הגמל.
הנהלת החברה ערכה שימוע לעובדת וזמן קצר לאחריו הוחלט על סיום עבודתה. העובדת לא קיבלה את רוע הגזרה והגישה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בקשה לסעד זמני בנימוק שפיטוריה נעשו שלא כחוק, ושהיא בכלל לא פזרה מלח במשרדו של המנהל ולא עשתה שום טקס שחור. מנגד החברה טענה בתגובה, כי כתוצאה מאירוע המלח נוצר משבר אמון בין העובדת למנהל ולא ניתן להמשיך ולהעסיק אותה בחברה.
השופטת יפית מזרחי-לוי החליטה לדחות את בקשתה של העובדת לקבלת סעד זמני (החזרתה לעבודתה), לאחר שהגיעה למסקנה כי גם אם נפל פגם בשיקולים לפטר את העובדת אין בהם כדי להצדיק את החזרתה לעבודה וכי נכון לעכשיו הליך פיטוריה היה לכאורה תקין.