יום המורה המצוין היום, הוא יום בו מבקשים להוקיר תודה למורים ולגננות על פועלם "בחינוך דור העתיד והצדעה לכל העוסקים והעוסקות במלאכת ההוראה." מטרתו היא לרומם אל מרכז השיח הציבורי את מקצוע ההוראה, שהוא מקצוע מאתגר, תובעני, מורכב ומעורר אינטלקטואלית. אך דווקא יום זה מזכיר לנו עד כמה ההוקרה לאנשים שבחרו להקדיש את חייהם למען חינוך ילדינו, חסרה בנוף הארץ-ישראלי.
מעמדם הציבורי של המורים נמצא בשפל. אף שאין וויכוח על חשיבות מקצוע ההוראה, מעטים ההורים שחולמים על כך שילדיהם יהיו מורים. יתרה מזו: במוסדות חינוך רבים שוררת אווירה דרוכה בין המורים לבין ההורים. כפי שהעידו מחקרים שנערכו בישראל ובאוסטרליה, יחסי מורים-הורים נעים על הציר שבין איום לבין שיתוף פעולה. מספיק אירוע משברי אחד בבית הספר כדי לשבור את הסטטוס קוו ולדרדר את היחסים אל סף "פיצוץ". ולראיה, הסיבה המרכזית לנשירת מורים מהמערכת היא תסכולם מהקשר עם ההורים.
מחקר שנערך בקרב מדינות ה-OECD דירג את ישראל כמדינה שבה שיעור האלימות במערכת החינוך גבוה פי שישה מזה שבמדינות המערב. על פי המחקר, 26% מהמורים בכיתות ז’ עד ט’ בישראל דיווחו על אלימות מילולית או איומים כלפיהם, בעוד הממוצע במדינות ה־OECD עומד על 14% בלבד. באשר לאלימות פיזית, המצב רע עוד יותר: 13% בישראל לעומת 2% במדינות המערב.
הוסיפו לכך את תנאי השכר ההתחלתיים, את האתגרים שבהתמודדות עם דור המסכים, את הצפיפות בכיתות ואת חוסר ההערכה הכללי וניתן להבין בנקל מדוע להיות מורה בישראל בימינו, הינו כמעט מעשה גבורה.
הנפגעים העיקריים הם ילדינו
למה זה חשוב? כי מורה שמרגיש שהוא אינו מוערך, מורה לחוץ, מתוח ומוטרד מהיחסים עם הורי הילדים ומפרנסתו – אינו פנוי לחינוך. והנפגעים העיקריים מכך הם ילדינו. לעומת זאת, מחקרים בפסיכולוגיה התנהגותית הראו כי הערכה, שבאה לידי ביטוי ביחס בינאישי, בתדמית ציבורית חיובית ואפילו בשכר, מביאה לתחושת סיפוק, מעלה את מדת מוטיבציה והיצרנות, מחוללת משמעות ומונעת שחיקה ובדידות.
במילים אחרות, כדי שחינוך ילדינו ישתפר, במקום להתלונן על המורים, כל מי שתחום החינוך קרוב ללבו מחויב לצאת לקמפיין ציבורי למיתוג מחדש של מקצוע ההוראה.
לצד שיפור הכרחי ברכיבי התגמול וההשתחררות מהמרדף חסר התוחלת אחר ציונים, משרד החינוך מוכרח לשנות את הטייטל "מורה" ב"מנטור" או ב"אדריכל חברתי-רגשי". הרי תפקיד איש החינוך בימינו כבר מזמן אינו להורות ידע, אלא לתווך תהליכים חברתיים-רגשיים וקונטיביים. איש חינוך הוא אמן, מומחה במלאכת הפיסול העדינה של סביבה חינוכית, שבה בני אדם צעירים מתפתחים ולומדים להכיר, להעריך ולכבד את עצמם ואת זולתם. זו הסיבה, למשל, שבמכללת גורדון להוראה, לצד לימודי תואר ראשון ותעודת הוראה, סטודנטים לומדים קורס הנחיית קבוצות בגישת SBL (למידה מבוססת תהליכים חברתיים) ורוכשים כלים לוויסות רגשות ולהתמודדות עם קונפליקטים.
זאת ועוד: מחקרים בתחום ההוראה החברתית-רגשית הראו שהיא מורידה אלימות ומתח, מסייעת לילדים להביא את עצמם לידי ביטוי, מעלה את הביטחון העצמי ויוצרת אקלים מיטבי שמפנה את הילדים ללמידה. למידה חברית גם מכינה את הילדים לעולם העבודה העתידי, שבו נכונה חשיבות למיומנויות רבות. וחשוב מכל: ילדים שמרגישים שהם עוברים תהליכים חברתיים-רגשיים משמעותיים בכיתה, הולכים שבי אחרי מחנכיהם.
החברה מצידה, צריכה להפנים כי אין מקצוע שחשוב יותר מחינוך ולכן יש ללחוץ על מטווי המדיניות לתגמל את המורים כראוי לאנשים במעמדם. לצד זאת, יש לחזק את הקשר בין ההורים לצוותי ההוראה באמצעות מפגשים שיתמקדו בבניית הסכמות ואמון, שהרי מורים והורים אינם אויבים, אלא שותפים בקידום טובת הילד. ולבסוף, על כהורים להעניק למורים את התנאים האופטימליים לעבודה, לדבר בשבחם מול הילדים ולעטוף אותם בתמיכה ובהערכה מקצועית ואישית.
אנשי החינוך הם אדריכלי דור העתיד של הפוליטיקאים, אנשי הרוח, מפתחי וממציאי המחר – הילדים שלנו. ולכן מיתוגם מחדש כאנשים החשובים בחברה, הינו האינטרס הראשי שלנו, כיוון שכולנו רק נרוויח מכך.
הכותב הוא ראש החוג לחינוך חברתי-קהילתי במכללה האקדמית גורדון לחינוך