כשאדיר בללי, בן 29 מנהריה, התקבל ללימודים במכינה בטכניון - הוא לא דמיין שיום אחד הוא ימצא את עצמו גר מול הרי האלפים ומתפרנס מהדבר שהוא הכי אוהב; הוא מהנדס אזרחי, חי באינסברוק באוסטריה והישראלי היחיד שלוקח חלק בפרויקט המנהרות הגדול בעולם.
פרויקט מנהרת ברנר הוא פרויקט לבניית מנהרות רכבת שחוצות את הרי האלפים, מאינסברוק (צפון אוסטריה), לפורטצה (דרום איטליה). הפרויקט מורכב מ-3 מנהרות, שיוצרות את קו הרכבת התת-קרקעי הארוך בעולם, מרחק של כ-64 ק״מ. לפי ההערכות, בפרויקט הושקעו מיליארדי יורו, אשר מתחלקים בין אוסטריה, איטליה, והאיחוד האירופי. כלל המנהרות יחד מהוות בסך הכל כ-240 קילומטרים של חפירות, כאשר עם סיום הפרויקט (מתוכנן ב-2028), הן עתידות לקצר משמעותית את הזמן נסיעה, ובכך יורידו את כמות התנועה הגדולה של משאיות משא בגבול שבין איטליה לאוסטריה, ובכף יצמצמו משמעותית את הפקקים והעומס באזור.
זו לא הפעם הראשונה שבללי משלב טיול ועבודה. כבר אחרי הצבא, לאחר שעבד במפעל אריזות מזון, החליט לטייל ובמקביל עבד במשך שלושה חודשים בפסטיבלים ברחבי אירופה, כמוכר משקפי שמש ואפילו כמקעקע קעקועי חינה. לאחר שחזר לארץ, ולאור העובדה שרצה לעשות משהו משמעותי בחייו, החליט אדיר, לשפר את סיכוי הקבלה שלו לטכניון להירשם למכינה ולהמשיך ללימודי הנדסה אזרחית.
"רציתי מקצוע שיהיה רווחי, אחרי הכל כסף זה דבר חשוב בחיים", מספר בללי. לאחר ששירת בחיל הים, הוצב במילואים ביחידה של פיקוד והצלה, שם הכיר מהנדס בניין שסיפר לו את מה שהיה צריך כדי להבין שזה המקצוע עבורו: "שמעתי ממנו קצת על המקצוע שנשמע לי מאוד מעניין, התחלתי לחקור על הנושא והרגשתי שזה מתאים לי. דמיינתי את עצמי יום אחד מצביע על גשר ואומר לילדים שלי - רואים? את זה אני בניתי".
"הדבר הכי קשה היה פערי השפה"
בללי התחיל את הרומן עם אוסטריה בזכות בת זוגו האוסטרית, אותה הכיר בטיול בארה"ב בזמן הלימודים. "רציתי לעבוד לגור איתה לתקופה באוסטריה ותכננתי למצוא שם עבודה. חיפשתי במשך כמה חודשים, בעיקר דרך הלינקדאין ושלחתי קורות חיים למעל 200 אנשים - ואני לא מגזים. הצלחתי להגיע למישהו שעובד פה ופגשתי אותו בפעם הראשונה באחד הביקורים שלי באוסטריה, עוד לפני שסיימתי את התואר. הוא מאוד התרשם ממני אבל ביקש שקודם אסיים את התואר ואעבור את כל המבחנים. אחרי שהשלמתי את כל מטלות התואר שלחתי לו הודעה ועברתי עוד 2 ראיונות, בשלישי הוא אמר לי 'אחרי חג המולד אתה מתחיל'".
כמו בכל העולם, אפקט הקורונה הגיע גם להרי האלפים, ולאחר שאוסטריה נכנסה לסגר בחודש מרץ היה חשש כבד לעתיד הפרויקט. "ישבתי בבית במשך חודש ואחריו הוחלט שאי אפשר לעצור את הבניה, מכיוון שיותר מדי כסף מושקע בזה. מי שיכול היה עבד מהבית, ונאלצו להסתפק בעובדים מקומיים, כל העובדים שהיו מהונגריה או פולין לא יכלו להגיע יותר. גם את כמות האנשים במשמרת צמצמו משמונה לחמישה. כמובן שאנחנו גם מחויבים לעבוד עם מסיכות בקרב אנשים וזה מאוד קשה כשאתה נמצא מתחת לאדמה, שגם ככה אין מספיק אוויר."
למרות הקור המקפיא שיכול לרדת למינוס 20 מעלות ומגיפת הקורונה שרק הקשתה על התנאים, לטענת בלילי הדבר שהיה הכי קשה בשנה הזו, היה בעיקר פערי השפה. כשרוב העובדים באתר דוברים גרמנית ואילו האחריות בביצוע העבודה מוטלת עליך, אין מקום לטעויות. "מהר מאוד למדתי את השאלות הנכונות. תוך כדי הייתי צריך גם להבין את העבודה בעצמי מבלי להסתמך עליהם, כי אני לא תמיד יכול להבין מה הם אומרים, זה חבל כי לעובדים במנהרה יש ידע מטורף כי הם חופרים מנהרות כל החיים".
אז איך נראה יום עבודה מתחת לאדמה?
בכל בוקר הוא נוסע במשך 10 דקות ברכב למשרד, שם הוא יורד לאחת המנהרות, שכל כך עמוקה כך שלוקח 25 דקות רק להגיע לנקודה בה מתבצעת החפירה. אופי העבודה שמורכב מ-8 ימים של משמרות של 12 שעות באתר ועוד 6 ימים של חופש, מאפשר לבללי לנצל את המיקום האטרקטיבי גם לפיתוח תחביבים.
ואם חשבתם שהאלפים ימשכו אותו לסקי, דווקא היו ענפים אחרים שיותר התחבר אליהם: "אחד הדברים הראשונים שקניתי פה היה אופנוע וציוד רכיבה. אני מאוד אוהב אופנועים עוד מגיל צעיר. אמנם אין הרבה זמן ועונת הרכיבה קצרה, אבל בשישה ימים שאני לא עובד, הספקתי אחרי שנפתח הסגר והגבול עם איטליה לרכוב לוונציה ולראות אותה ריקה מתיירים, לעבור בהרי הדולומטים, ולחזור מוורונה", הוא מספר ומוסיף, למי שעדיין לא מקנא מספיק: "יש פה המון אגמים ואני אוהב לטייל בעיקר בהרים ונהנה מהעובדה שאני קרוב לאיטליה, כי האוכל שם הרבה יותר טוב מהאוכל באוסטריה".
