מיתוס 1: "המראיין מתכונן לקראתי" - טעות
למועמדים יש נטייה לחשוב שהמראיינים מתכוננים לקראת המפגש עמם, כמעט כמוהם (עוברים על קורות החיים, מרגלים אחרי המרואיין ברשתות החברתיות). הרי מדובר באדם שעומד לדבר עם אדם אחר לעומק על עצמו, ולבחון ברצינות את התאמתו לתפקיד. מן הראוי שלפחות יקרא במי מדובר, לא?
האופטימיים חושבים גם שהם מסמנים נקודות חשובות בקורות החיים, מכינים שאלות שמעניינות אותם, וכבר מגגלים במרץ את שמם.אולם האמת פחות רומנטית. לעתים המראיין הוא לא זה שמסנן את קורות החיים, אלא אדם אחר שעושה זאת ושולח אליו את הנבחרים. המראיין מסתמך על כך, ולא תמיד קורא את קורות החיים של המועמדים שעמם הוא קובע פגישה.
עוד בלימודים וקריירה:
- מתלבטים היכן ללמוד? קבלו ייעוץ לימודים בחינם
- "למה העובדים הלקקנים מתקדמים על חשבוני?"
- הקולגה מהגיהנום הורס לכם את החיים?
במקרים אחרים המראיין מבצע את הסינון, ואז במקרה הטוב – מאות מסמכי רזומה מרצדים לנגד עיניו, והוא לא באמת קורא אותם כי אם מרפרף כדי לאתר "מילות באזז", שהוגדרו כרלוונטיות למשרה (שפות תִכנות שהמועמד מנוסה בהן, שמות תפקידים מעברו, שמות חברות נחשקות שעבד בהן). במקרה הפחות טוב, מבצעת את תהליך הסינון הזה תכנת מחשב.
למה גורם המיתוס הזה?
הכרתי מועמד שכל כך נפגע כשגילה שמראיינים מסתכלים לראשונה על הרזומה שלו רק במהלך הריאיון, עד שבאחד הראיונות נשבר ואמר: "אני מופתע שלא קראת את הרזומה שלי עד עכשיו. זה לא ממש מכבד, אם יורשה לי". ובכן, ודאי שיורשה לך, מועמד יקר, אבל לא בטוח שזה משרת אותך, כי המראיין עלול להסיק שאתה ביקורתי, ומתקשה להתמודד עם סמכות.
מועמד אחר סמך על ההכנה שעשה המראיין, ושיער שישאל שאלות ממוקדות על ניסיונו בהתאם למה שכתוב בקורותיו. אך המראיין עיין בקורות החיים לראשונה רק במהלך הראיון, וכשביקש מהמרואיין שיספר על ניסיונו בכלליות, מצא עצמו המרואיין מגמגם, מבולבל, ולא הצליח להשיב באופן החושף את תכונותיו המתאימות למשרה.
המסקנה:
- הכינו תיאור תמציתי, קליט וקולח, המביע את יתרונותיכם, כישוריכם וניסיונכם. דאגו גם שכל אלו יהיו רלוונטיים למשרה המיועדת.
- נסו להיות קופירייטרים של עצמכם: אם תצליחו לגרום למראיין עניין כבר בדקות הראשונות - הדבר יפעל לטובתכם בהמשך הריאיון.
- אל תיקחו זאת אישית, אלה כללי המשחק, ואם תשתמשו בהם, תוכלו לנצח.
מיתוס 2: "יש תשובה נכונה לכל שאלה" – אז זהו, שממש לא
רבים שואלים אותי: "מה אני צריך להגיד כשהמראיין שואל מה התכונות החיוביות והשליליות שלי?", או "איך להשיב לשאלת יחסיי עם הבוס לשעבר?", "איך לצייר עץ במרכז הערכה?", "איך לפתור את חידת ההיגיון הזאת?".
כמי שמעודדת מועמדים להתכונן לראיונות, אני מבינה את השאלות הללו. המועמדים רוצים להיערך לכל תחריש. אולם ריאיון הוא לא נוסחה מתמטית, המראיין אינו חוקר מעבדה, והכנה יתרה חוטאת למטרה.
למה גורם המיתוס הזה?
בשנים האחרונות המראיינים זוכים לשמוע יותר ויותר תשובות זהות ממועמדים שונים. מתישהו, בסוף שנות ה-90', כולם הפכו לפרפקציוניסטים. לא מזמן חייכתי לעצמי כשמישהי שאלה אותי: "אני יודעת שכדאי לי להגיד שאני פרפקציוניסטית, אבל אני לא יודעת אם זה נחשב לתכונה שלילית או חיובית".
יש גם שאלות שמאפיינות ארגונים ספציפיים, למשל חידות היגיון. הן מתרוצצות ברשת, והמועמדים לומדים אותן ואת המלצות המנוסים מהם לגבי התשובות ה"נכונות". בפועל, חלק מהשאלות לא נועדו לשאול את מה שאכן נשאל, אלא לבדוק איך המועמד מתנהג במצב המלחיץ: האם הוא עומד בלחץ? איך הוא מתמודד עם קושי נתון? איך הוא חושב ומעבד נתונים, ומה אפשר להסיק מכך על דרך קבלת ההחלטות שלו? כשהתשובה שלופה מהמותן ואין שיקוף של תהליך החשיבה, המראיין עלול להסיק שהמועמד שינן תשובות בעל-פה, ושאינו מנתח דברים לעומקם.
המסקנה:
חשוב להיערך לראיונות, אך יש להתמקד בלמידת הארגון, התפקיד וצרכי המשרה, ובהצגת התכונות והכישורים המתאימים להם. זה לא אומר שיש לשנן תשובות "נכונות", כי כאמור, אין כאלה.
- במקרי חידות היגיון, חשבו בקול, וחשפו את תהליך החשיבה שלכם. הראו למראיין כיצד גם במצב לחץ אתם מפעילים תהליך חשיבה מסודר ולוגי.
- הפנימו: הדרך חשובה יותר מהמלל. אם נשאלתם שאלה קשה, אל תילחצו. הקשיבו, חשבו, ואם צריך – שאלו שאלות הבהרה. המראיין יעריך זאת!
- הימנעו מתשובות שחוקות ("פרפקציוניסט", "וורקוהוליק", "ביקורתי"), בחרו בחסרונותיכם האמיתיים שאינם מהותיים להצלחה במשרה המיועדת, וספרו שאתם מודעים לחולשותיכם, ועובדים על כך.
מיתוס 3: "תפקיד המראיין לשאול שאלות" – לא בהכרח
מועמדים נוטים לראות בראיון מפגש חד-צדדי שבו עליהם רק להשיב לשאלות. כך, אין פלא שהם חשים שהם עומדים לחקירה, ומגיעים לריאיון לחוצים וחסרי תחושת שליטה. מעטים חושבים שמותר להם לשאול שאלות ביוזמתם. רובם המועמדים מחכים בנימוס לאות מהמראיין לשאלה המסכמת: "יש לך שאלות?" – אך גם אז בוחרים שלא לשאול.
למה גורם המיתוס הזה?
בפועל, מרואיינים שיוצאים מראיונות עם קצוות פתוחים כתהיות מהותיות בקשר לתפקיד, פוגעים בעצמם. ראשית, מפני שבגישתם הם מקטינים את עצמם – מה שמתבטא בראיונות בין אם ירצו או לא ירצו. שנית, משום שבמקרים רבים רק אחרי שמועמדים מתקבלים לתפקיד, הם מגלים שאינם מבינים אותו כלל, או שאינו מתאים להם (מבחינת שעות העבודה, מידת הגמישות, אופי סביבת העבודה, דפוסי הניהול והתקשורת). שלישית, לעתים מועמדים משיבים בשלילה לשאלה "האם יש לך שאלות"?, ומצטיירים כחששניים וחסרי עניין ומוטיבציה.
המסקנה:
החשש שלא להצטייר כחצוף מובן ומתאים, אך אין זה אומר שעליכם לבטל את עצמכם בריאיון. רוב המראיינים מצפים לשיחה, רוצים לשמוע אתכם ולהתוודע לסגנון התקשורת שלכם, וישמחו אם תזמו ותשאלו שאלות.
- שמרו על מינונים: אל תבחרו לא לשאול כלל, אך אל תירו מטר של שאלות.
- שאלו שאלות של איסוף מידע: מה מהות התפקיד? מהם שטחי האחריות והמשימות? מה מידת האוטונומיה בו? תחת מי אעבוד?
- הימנעו משאלות שהן "ירייה ברגל", המרמזות למראיין על חסרונותיכם או חששותיכם. למשל: "מתי מתקיימות העלאות שכר במהלך השנה?" – שאלה שמעלה חשד כי עניין המועמד רק בכסף, ולא במהות התפקיד.
- ככלל, העדיפו שאלות מהותיות ומקצועיות, ושמרו לסוף שאלות בענייני תנאים ושכר.
יעל מהודר היא יועצת ארגונית ומומחית לקריירה וניהול. מאמריה מיועדים להעשרה ואינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי. yaelmehoudar@gmail.com