יש אנשים שחולמים כל חייהם לחיות בחו"ל ויש אנשים שפשוט עושים את זה. לפני עשרים ואחת שנה ההורים שלי ארזו שלוש מזוודות, שמו אותי בסל-קל ולקחו אותי לוויסקונסין שבארצות הברית הרחוקה. היה לנו קפוא, ככה הם מספרים, ובשבוע הראשון כולנו חלינו, חום וצינון ושיעולים. הגיעה כדי להציל אותנו שכנה ישראלית, שהביאה ויטמינים ומיץ תפוזים.
חזרנו לארץ אחרי שבע שנים, אחרי שאבא שלי סיים דוקטורט, אחרי שנולדו לי עוד שני אחים ואחרי שלמדתי אנגלית לתפארת. ארבע עשרה שנים אחר כך חזרתי לארצות הברית, הפעם לבד, ללמוד באוניברסיטה, גם בשבוע הראשון הזה חליתי. שתיתי מיץ תפוזים בנאמנות.
למצוא את האיזון
כמעט באותו הזמן שאני נחתי בסן פרנסיסקו, לפני כמה חודשים, נועה נחתה בניו יורק עם בן זוגה המוסיקאי. הם החליטו לנסוע בעקבות החלום- סצנת הג'אז הניו יורקית. הוא התקבל ללימודי תואר שני במוסיקה והיא בינתיים הייתה צריכה למצוא עבודה. כטבעם של דברים כאלו, בעזרת עבודתה באולפן פרטי בתל אביב היא מצאה עבודה כמורה לעברית בבית ספר יהודי. למרות שהם ביצעו את הקישור, היא עדיין הייתה צריכה להתראיין בארץ זרה, בשפה זרה וכמובן להסתגל למקום עבודה חדש ושונה מכל מה שהכירה.
"האמריקאים הם אנשים של חוקים" נועה מספרת "וצריך ללמוד איך לעבוד עם זה." מההתחלה נועה שמה לב ששיטת העבודה שלה שונה משל הקולגות שלה, הן הרבה יותר עצורות ונוקשות עם התלמידים, בעוד שהיא רגילה להרעיף חום ואהבה. היתרון שנועה זכתה בו הוא שהיא מוקפת גם במורות ישראליות, ששרות עם התלמידים, משחקות ומחבקות. למרות שהמורות האמריקאיות הן מעט יותר קשוחות וקרות, נועה הצליחה למצוא את האיזון בשיטת ההוראה שלה, "למדתי שזה בסדר שאני אהיה יותר חמה מהמורה השנייה שמלמדת איתי. אם לומדים לכבד את זה וללכת עם זה אפשר לעבוד איתם בצורה סבבה."
"הבריטים אדישים יותר, כל אחד בקופסה שלו"
לפני קצת יותר זמן, בצד השני של הגלובוס קרן ובעלה תומר נחתו בלונדון. תומר תמיד חלם ללמוד בחו"ל, ואחרי זוגיות של חמש שנים היה ברור שקרן, שבדיוק סיימה תואר בתל אביב, תיסע איתו כדי להגשים את חלומו - ללמוד בלונדון ביזנס סקול. בהתחלה הם התלבטו בין ארצות הברית ואירופה, אבל בזכות קרבתה (היחסית) לארץ לונדון ניצחה.
ההתחלה לא הייתה קלה, הגעגועים לארץ ולמשפחה השתלטו, ושלא לדבר על הקור הלונדוני. בחודשים הראשונים הם חיו על חסכונות, בזמן שתומר למד וקרן חיפשה עבודה. היא ניצלה את היתרון היחסי שהיה לה בזכות העברית ומצאה עבודה בשגרירות הישראלית כמנהלת לשכה.
כעבור שנתיים תומר סיים ללמוד והתחיל לעבוד בחברת השקעות בלונדון. קרן החליטה שהיא רוצה למצוא עבודה שקשורה למקצוע שלמדה, ושיכולה לקדם אותה לכיוון קריירה בתחום שהיא רוצה- תקשורת. לאחר קצת גישושים, היא מצאה עבודה בשלוחה הלונדונית של סטארט-אפ ישראלי בתחום. על אף שבשגרירות הישראלית היא לא נתקלה בפערים תרבותיים רבי משמעות, אחרי שהתחילה לעבוד בעבודתה החדשה היא הבחינה בהבדליים משמעותיים בנורמות מקצועיות. "בבריטניה עבודה היא לא מרכז החיים, יש המון כבוד לחיים האישיים. לעולם לא תקבלי הודעה מהבוס אחרי שש בערב כמו בארץ", אומרת קרן. עם זאת, ההפרדה הזו מלווה גם בהרבה פחות מוטיבציה ויוזמה אישית- בעוד שהבריטים אדישים "כל אחד בקופסה שלו" כמו שקרן מספרת, "ישראלים באים ויוזמים, והבריטים מסתכלים עליהם בהשתאות. צריך להתניע פה דברים, הם לא יבואו ויעשו מעצמם."
בהתחלה היה לקרן קשה להסתגל לשפה, כשהם רק הגיעו ללונדון היא ניסתה להימנע מלדבר באנגלית ובגלל זה העדיפה את העבודה בשגרירות, אבל אחרי הרבה תרגול היא הפסיקה לפחד מ"מה יחשבו?". עם זאת, לגור בארץ זרה זה עדיין לא קל. חסר לה החום של הארץ, הידיעה שיש על מי לסמוך, היא מתגעגעת לאחווה הארץ ישראלית ולאווירה של החגים. ברור לה ולבעלה שאת ילדיהם הם יגדלו בארץ, ושהם יחזרו בעתיד הקרוב. בינתיים הם נהנים מההרפתקה, עליה היא לא הייתה מוותרת.
גם על הכלים החשובים שרכשה במהלך הדרך היא לא הייתה מוותרת. "למדתי עצמאות מהי, איך להסתדר לבד בארץ זרה, להתרגל לשפה, לקנות דירה לבד. למדתי שמתרגלים לכל דבר, כל קושי וכל בכי הוא גם חוויה." כשאני שואלת אותה אם היא הייתה צריכה להקריב משהו מהקריירה שלה כדי לעבור ללונדון היא אומרת שההקרבה הייתה שווה את זה- "תומר בחיים לא היה מגיע לעבודה שהגיע אליה אם לא היינו נוסעים, וגם אני למדתי כל כך הרבה מהחוויה, ועכשיו יש לנו הזדמנות לחסוך לקראת המעבר חזרה לארץ".
געגועים לקלילות ופתיחות
כמובן שלא רק נשים עוברות לחו"ל בעקבות בני זוג. יוני, שגר כל חייו ביבנה, פגש את בת זוגו האמריקאית בארץ, כשהיא רצתה לחזור לארצות הברית הוא עמד בפני החלטה קשה: להיפרד או לעזוב ביחד איתה. אחרי התלבטות ארוכה והתמודדות עם חששות רבים, הוא החליט לעשות את המעבר. "במקרה הכי גרוע אפשר לחזור", הוא אמר, ונסע.
הוא הגיע לקליפורניה, ישר לעמק הסיליקון, שם היה צריך למצוא דירה במחיר סביר (מה שבהחלט קשה למצוא בזירת ההייטק של אמריקה), ולסדר מחדש את חייו. את עבודתו החדשה מצא עוד כשהיה בארץ, התהליך היה מורכב, לדבריו, "ישנם שני מישורים שצריכים להתקיים: אחד, אשרת עבודה, והשני, התאמה מקצועית. שילוב של השניים לא קל למצוא, זה מתסכל וחשוב לא להתייאש." יוני מתכוון כמובן, לאתגר שיש בלמצוא עבודה שמוכנה לקחת עליך חסות, כאזרח ממדינה זרה, כדי שתוכל לקבל ויזת עבודה. יוני מספר שלקח קצת זמן, אבל בגדול הוא דיבר עם כל מי שהסכים להקשיב לו עד שכמה נקודות התחברו לפוטנציאל ממשי.
בנוגע לאתגרי השפה, על אף שהיה רגיל לדבר אנגלית עם חברה שלו, השיח המקצועי הוא לא בהכרח דומה, ויש הרבה תחומים ספציפיים שמצריכים אוצר מילים מסוים, אבל גם זה עניין של הרגל. עכשיו כשהוא כבר רגיל והלחץ שכרוך במעבר כבר לא נראה נורא כמו פעם, יוני מספר שהוא יכול לראות את עצמו עובר לעוד יעדים בהינתן הפלטפורמה המתאימה.
כמובן שהוא מתגעגע לארץ, ולפעמים חווה את תחושת ההחמצה המוכרת, כשהוא לא נוכח באירועים משמעותיים של המשפחה והחברים. "אני מתגעגע לחיי הלילה בארץ ,לשפה העברית, לקלילות ופתיחות מסויימת, למדינה בה אני מכיר הרבה אנשים, גם כאלו שלא מתעסקים בהייטק", הוא מתגעגע גם לתחושת הביטחון ברחובות.
אתגרים שלא נתקלים בהם בארץ
אפילו לפני שקרן, נועה, יוני וגם אני הגענו לגולה, אסתי ודני נחתו עם שלושת ילדיהם הקטנים בסן חוזה, קליפורניה. זה היה לפני עשרים שנה. הם התכוונו לעבור לשנתיים, בעקבות העבודה של דני, אבל נשארו 'קצת' יותר. אסתי חיכתה שנה כדי לקבל אישור ללמוד ולעבוד באמריקה, וברגע שקיבלה אותו היא התחילה ללמוד בקולג' הקהילתי יחד עם בוגרי תיכון בני שמונה עשרה. בהתחלה היא חששה כי כל שאר התלמידים היו דוברי אנגלית, וכי היא לא ידעה איך היא תצליח להתמודד עם זה. אבל עם המון תמיכה ועזרה מדני והילדים היא הצליחה להתגבר על החששות. "הכל מתחיל בגישה, אני באתי עם כמיהה ללמוד ועם המון אהבה לשפה האנגלית. רציתי לשתות את הכל. זה הכי חשוב, זה משנה את הכל. זה עושה את זה כיף."
אחרי שסיימה את קורסי היסוד בקולג' היא היא עברה לאוניברסיטת פלו אלטו במסלול ללימודי פסיכולוגיה ואקטיביזם חברתי. אחר כך היא עשתה גם תואר שני והיום היא עובדת כמורה בבתי ספר יהודיים וגם באוניברסיטה, שלושת ילדיה למדו בבתי ספר אמריקאיים ושלושתם אף חזרו ללמוד באוניברסיטאות בארץ. אסתי ודני מבקרים בארץ הרבה ושומרים על קשר טוב עם החברים והמשפחה.
המעבר לחו"ל פותח דלתות שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת כשנמצאים בארץ, כמו שקרן, נועה ואסתי מספרות. בין אם זה אינספור אטרקציות ואירועים בעיר, לימודים מעניינים, אתגרים שלא נתקלים בהם בארץ או התנגשויות בין תרבויות לא מוכרות- יש יתרון ענק בחיים במקום זר. יוני מסכם זאת היטב כשהוא אומר, "ארה״ב זה מקום שכל העולם שואף ממנו השראה, לכן להיות פה ולחיות פה מרחיב לי את האופקים בצורה מדהימה. פה מרגישים שהשמיים הם הגבול."