"באחד הרישומים של נחום גוטמן נראית דמותו כשבידו האחת הוא כותב ובשנייה מצייר. מסביב לדמות מופיע הכיתוב: 'אדם זה (והוא אני) מעסיק עצמו, לכאורה, בשתי מלאכות, אך באמת הוא עושה מה שליבו רוצה, הוה אומר: מלאכה אחת'. הרישום הזה חרוט במוחי כשאנשים מרימים גבה על כך שאני עוסק בשתי מלאכות השונות כל-כך אחת מהשנייה: חוקר בחברת היי-טק וסופר" מספר אבידן רייך, חוקר סייבר ביום וסופר בלילה.
אביו של רייך, מהנדס אלקטרוניקה, חובב משחקי חשיבה וחידות הגיון, הוא שפתח עבורו את הצוהר לראות את היופי בתחומים אלה. החינוך שקיבל בבית העמיד את אבידן במקום טוב אל מול המקצועות הריאליים בבית-הספר, ומשם, הדרך ללימודי תואר ראשון במחשבים ובמדעים מדוייקים היתה קצרה למדי.
"כמו שקורה בחיים פעמים רבות, כף המאזניים שעולה גבוה בצד אחד באה על חשבון הצד האחר", אומר אבידן - אצלו זה התבטא בתחושה שיכולותיו במקצועות ההומניים הן בינוניות. "הנכשל היחידי שקיבלתי היה במבחן בספרות, דבר שלא התמיהה אותי בזמנו. במקצוע החיבור, נמנעתי מלתת חופש לדמיון בכתיבת חיבור יצירתי כגון תיאור אוסף תקליטיי, ובמקום זאת, מחוסר אמון ביכולותיי, נצמדתי למבנה השבלוני והמַשְׁמִים של כתיבת חיבורי בעד ונגד."
"לא ידעתי שיש לי קול"
אלא ששני אירועים, או פיצוצים כפי שהוא מכנה אותם, שינו אצלו משהו, ופתחו עבורו פתח לעיסוק האומנותי. "הראשון היה פיצוץ של מטען צד בדרום לבנון - שלמזלי הגדול - לא התרחש. עד היום לא ברור לי מדוע חוליית החיזבאללה שארבה לנו בפתיחת הציר לא הפעילה אותו. בחקירות שערכו ללוחם החיזבאללה שהופיע במוצב שלנו ביום שלמחרת כשרק תחתונים לגופו וקלצ'ניקוב תלוי על כתפו, הסתבר שהם פחדו מטנק המרכבה שהתלווה אלינו. רגעים לא נתפסים אלה ואחרים שכמותם, התקשו להתמקם בנפש של הצעיר שהייתי, ועוד יותר קשה היה לעכל את המעברים בין ה'פה' וה'שם'; ברגע אחד צעדנו דרוכים עם כדור בקנה בנוף עוצר הנשימה של דרום לבנון, ובאחר, שוטטתי עם חברים בתל אביב, בעיר שהכל בה, כמו בכדי להכעיס, מתרחש כסדרו" הוא מספר. "משהו בתוכי זז - לראשונה בחיי, ניעור בי הרצון לכתוב. וכך נולד הסיפור 'שגרה' ששנים אחר-כך נכנס לספר הביכורים שלי."
"הפיצוץ השני שנדרש בכדי לחבר אותי לכתיבה היה פיצוץ בועת ההיי-טק בשנת 2000" אומר אבידן. "פוטרתי מהעבודה ומצאתי את עצמי מנצל את החודשים בהם לא עבדתי ומשתתף בקבוצת כתיבה יוצרת בבית אריאלה. שם, הסופרת לאה איני זיהתה את פוטנציאל הכתיבה שלי ולהפתעתי הרעיפה מחמאות על הטקסטים הראשונים שלי. על אחד מהם היא כתבה שיש לי את הקול שלי ושאני בטח יודע את זה. דבר שבזמנו - ממש לא ידעתי. נדמה לי שרק לאחר שזכיתי בתחרויות סיפורים קצרים התחלתי להאמין בכך, ובמקביל ללימודי תואר שני במחשבים העזתי להירשם גם ללימודי תואר ראשון בספרות."
לשמר את הקסם
בתום לימודי התואר השני במחשבים, בערה באבידן התשוקה לעזוב הכל ולהתמקד בכתיבה בלבד. "נתתי לה את המושכות וטסתי להודו לשנה. לקחתי איתי שמונה-עשר קלאסיקות ספרותיות, לפטופ וגיטרה. המטרה הייתה ברורה - לטייל, להכיר, להתבונן החוצה, להתבונן פנימה ולכתוב כמה שיותר. די מהר הופתעתי לגלות, שלמרות שלא הייתה לי שום מחויבות משפחתית או תעסוקתית, ולמרות שהיה לי את כל היום רק לעצמי, כתבתי רק כשעתיים ביום. יותר מכך הרגיש לי כמאמץ, כעבודה. וכיוון שלא רציתי להפוך את הכתיבה לעול, כיבדתי מינון זה מתוך הבנה שבכדי לשמר את הקסם שבכתיבה, נכון לי להשאיר אותה על אש נמוכה."
לפני כאחת עשרה שנים הצטרף אבידן לחברת ההיי-טק אימפרבה (Imperva), חברת אבטחת מידע, בה הוא עובד גם כיום. "לשמחתי, אימפרבה גילתה גמישות עם שעות העבודה, מה שאיפשר לי לסיים במקביל את ספר הביכורים שלי, 'עץ נופל ביער', שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2012. משהו בשילוב של העיסוק ברוח ושמירת הרגליים על הקרקע פעל עבורי נכון" הוא מספר. "כמה ימים בשבוע התחלתי את הבוקר בעריכת סיפורי הקצרים. הייתי מנער בחוזקה את הפיסקאות, נותן למיותר ליפול ונשאר עם הכי מעט מילים שייטיבו לתאר את האנושי. לאחר כשעה, הייתי מניח לטקסט שעדיין היה מפורק, דבר שלעיתים מהדהד גם פנימה ומותיר תחושת אי נוחות בנפש, והייתי מתחיל את יום העבודה במשרד. שם הייתי נפגש עם יצירתיות שונה, כזו של המוח, כזו שמוצאת פתרונות טכנולוגיים חדשים שנרשמים אחר-כך כפטנטים, כזו שמנתחת מיליוני שאילתות שבוצעו במאגרי הנתונים, חותכת אותם מכל מיני זויות, ומתריעה ללקוחות החברה על השאילתות הבודדות שבהן יש חשד למתקפת סייבר."
אבידן מספר כי בשנים האחרונות האיזון בין הכתיבה לחיים קצת הופר. "נכנסתי, כמו רוב בני גילי, לתקופה העמוסה ביותר בחיים שלנו - בה אנחנו מג'נגלים בין הקריירה, המשפחה והילדים הקטנים המתרוצצים בבית. בידיעה שיש כאן חלון זמן של מספר שנים - זמן שלא יחזור - אני מאפשר לרומן שעליו אני עובד בימים אלה להמשיך להתקדם בצעדים איטיים, ואני חווה במלאות את הזמן עם בני שגדל בצעדים מהירים - אין כמו החיים עצמם, בכדי לספק נושאים לכתיבה".