אם לפני 10 שנים מישהו היה אומר לסיימון שוואל שיום אחד הוא יגור בלב תל אביב, לצד אהבתו הישראלית, ויפתח פה את הסטארט אפ של חייו, ספק אם היה מאמין. אבל כנראה שלפעמים אנחנו יכולים רק לחזות מהצד בתסריט שמישהו אחר כותב לנו לחיים, ובמקרה הטוב מצליחים לצמוח מתוכו.
הסיפור של סיימון, בן 31, מתחיל בשנת 2011 ויעבור בתחנות לא פשוטות, בלשון המעטה, שיטלטלו אותו היטב עד שימצא את עצמו כאן איתנו. באותה שנה סיים סיימון, שנולד בלוקסמבורג וגדל בצרפת, את לימודי מנהל העסקים בפריז ומצא עבודה כיועץ תקשורת. הוא עבר לדובאי מתוקף מקום עבודתו ולאחר שסיים שם את תפקידו כיועץ, מצא עבודה בחברת סטארט אפ שוודית הנקראת Bima שמטרתה להנגיש ביטוח רפואי עבור אנשים במדינות מתפתחות שאין להם ביטוח רפואי.
לחברה היו כבר לא מעט סניפים בעולם, אך סיימון נשלח להקים סניף חדש בפפואה ניו גיניאה. "במבט לאחור, אני חושב שאף אחד מאיתנו לא הבין כמה המדינה הזאת מסוכנת", הוא מספר, "זו מדינה עם לא מעט פשיעה, המשטרה מושחתת ולא ממש מצליחה לשמור על החוק". ויחד עם זאת, סיימון הבין די מיד שהוא יזדקק לאמצעים שיגבירו את הביטחון האישי שלו - הוא דאג למכשיר ג'י פי אס ברכבו (מקרי גניבת המכוניות במדינה היו מאד גבוהים), דאג למשרד מאובטח עם שומר והעסיק גם חברת אבטחה פרטית. מעבר לזה, הוא הרגיש, אין משהו נוסף שהוא יוכל לעשות.
כמו הקלישאה בסטארט אפ, סיימן עבד מסביב לשעון. ערב אחד, השכנה שלו - ישראלית אמריקאית, הצליחה לגרור אותו איתה למועדון לילה, קצת להתאוורר. השכנה שידעה עברית, קלטה מיד חבורה של אנשים שרקדה וצחקה ודיברה בעברית, כי הרי לא קשה לזהות ישראלים בעולם. ביניהם הייתה בחורה אחת שתפסה את עינו. "היא רקדה וצחקה במין קלילות כזאת, שישר שבתה את ליבי", הוא נזכר בחיוך בפעם הראשונה שפגש את שירה. שירה, היא שירה רפאל, בת 32, שהגיעה גם היא לפפואה ניו גינאה בעקבות עבודתה בחברת חקלאות. השניים התחברו מיד, הקשר ביניהם התקדם ולאחר כמה דייטים כבר הפכו לזוג מוצהר.
כשהגיע יום הולדתו של סיימון, שירה ארגנה לו מסיבה עם כל החברים, שנמתחה לעבר השעות הקטנות של הלילה. הערב המופלא הזה לא בישר דבר וחצי דבר על האימה שהוא עומד להביא בסופו. כשהם יצאו מהמסיבה סיימון רצה לעבור במשרד על מנת להביא כמה מסמכים הביתה והם נסעו למשרד שלו, אך עוד לפני שהספיקו לצאת מהרכב הגיח מאחוריהם רכב אחר במהירות. "לא הספקנו להבין מה קורה ולפתע אחד הבחורים שהיה ברכב כיוון אליי אקדח. הם יצאו החוצה מהרכב ואחד מהם ירה יריות באוויר", נזכר סיימון ברגעי האימה. תחת איומי אקדח הוציאו את סיימון מהרכב והמשיכו לאיים עליו גם כאשר יצא. "המבט שלי היה מכוון כל הזמן על האקדח, לא יכולתי להסיט אותו. הבנתי שהם רוצים לגנוב את הרכב אז פשוט יצאתי והייתי בטוח שהם יוציאו גם את שירה". אבל הסיפור של שירה התפתח למקומות אחרים לגמרי.
כשהיא עדיין ישובה בכיסא ליד הנהג, השתלטה החבורה החמושה על ההגה וחטפה אותה עם הרכב. סיימון הנדהם עוד ניסע לרדוף אחר המכונית בהתחלה, אך הם פנו לאזור הג'ונגל והוא איבד אותם.
"אמרתי לתוקף העיקרי, שישו בחיים לא יסלח לו על מה שהוא עושה"
"זה היה פחד מוות, אין דרך אחרת לתאר את הפחד הזה", מספרת שירה שעד היום מתמודדת עם הטראומה הקשה שעברה, "אני זוכרת שפשוט קפאתי. לא יכולתי לזוז. הם דהרו איתי לכיוון שכונת מגורים שלא הכרתי ואז השאירו את הרכב באזור שגובל בג׳ונגל, כי כנראה הבינו שיש עליו ציוד מעקב. הם הריצו אותי איתם דרך חצרות אחריות, תעלות, ואזורים פראיים וכשסחבו אותי איתם לכיוון הג׳ונגל זה היה מתוך בריחה, הם ירו באוויר ממש לידי כדי לאיים על מי שיבוא בעקבותיהם".
עמוק בתוך הג'ונגל, שניים מהם התחילו לאנוס אותה תוך שהיא נאבקת בכל כוחה ובכל דרך שהייתה לה. "בשלב כלשהו אחד מהם הלך והגיע גבר נוסף עם מצ'טה שרצה להצטרף. כל אותו הזמן אמרתי לתוקף העיקרי, שהיה חמוש ושיכור, שישו בחיים לא יסלח לו על מה שהוא עושה. ראיתי איך המשפט הזה מפעיל אותו והבנתי שזה מה שיכול להציל אותי. הוא שאל אם אני סולחת לו והיה לי ברור שאני אומרת שכן רק כדי שייקח אותי כבר למקום מבטחים. הוא סחב אותי כל הדרך על הגב החוצה מהג'ונגל ואני הבנתי שזה מה שיוציא אותי מהתופת הזאת. בסוף זה היה הוא שחילץ אותי, הייתי פצועה ברגלי מהריצה היחפה בג'ונגל ובסמטאות, והוא השאיר אותי מחוץ למבנה של כנסיה סגורה וברח".
באותו הזמן, סיימון שעוד היה ההמום מהאירוע, פנה למשטרה המקומית ובמקביל החל לטלפן לכל מי שרק היה יכול - לשגרירות הצרפתית, לחברות השמירה הפרטיות שלו ושל שירה ולחברים שלהם, שמיהרו להתייצב. ניידת חברה השמירה הפרטית הגיעה כמה דקות מאוחר יותר ויחד עם סיימון יצאו לחפש את הרכב בעקבות הג'י פי אס שהיה מותקן עליו.הרכב נמצא די מהר בכניסה לג'ונגל, אך לחרדתו הוא היה ריק. "חשבתי כבר על הנורא מכל", הוא נזכר ברגעים הקשים ההם. הם המשיכו לסייר באזור ולאחר 3 שעות מצאה ניידת המשטרה את שירה, פצועה וכואבת, בכניסה לאותה כנסייה.
המקרה המזעזע הזה גרם לשירה להבין שהיא לא מתכוונת להישאר במדינה הזאת, אפילו לא רגע אחד נוסף. היא קיבלה טיפול רפואי פרטי בפפואה ניו גיניאה ובתוך 72 שעות הוטסה בטיסת חירום חזרה לארץ, וזאת מכיוון שהייתה חייבת לקחת בבהילות כדורים למניעת HIV, שלא היו במקום שבו הייתה. כשבועיים אחרי שהגיעה לארץ, פנתה שירה לקבל תמיכה נפשית שתסייע לה להתמודד עם טראומה הקשה. "הבנתי שאני רוצה לקחת בחזרה את השליטה על החיים שלי", היא אומרת, וגם היום, 3 שנים אחרי, היא עדיין הולכת לטיפולים ומתמודדת עם הטראומה. "הבנתי שהטראומה הזאת היא חלק ממי שאני - היא גרמה לי להבין מה חשוב לי בחיים ומה אני רוצה. הבנתי שמה שאני רוצה זה לחיות ליד אנשים שאני אוהבת, שנותנים לי להרגיש בטחון, ושהייעוד שלי בחיים הוא לחיות את החיים שלי בטוב", היא מחייכת.
סיימון היה צריך לקחת החלטה ולהבין מה הוא עושה עם החיים שלו עכשיו. הוא החליט לעבור מפפואה ניו גיניאה וחיפש משרה חדשה, שלבסוף הגיעה מחברת bima שבה עבד, שהציעה לו תפקיד אחר בו יוכל להוסיף לעבוד באופן מרוחק למשך זמן מוגבל, מה שיאפשר לו לתקוע יתד בארץ - במקום בו נמצא לבו. "הבנתי שהמקום היחידי שאני באמת רוצה להיות בו הוא עם שירה, ושירה הייתה בישראל", הוא מספר. הוא חזר חזרה לפפואה ניו גיניאה לעוד 4 חודשים על מנת לסגור שם את כל ענייניו ולעשות חפיפה למחליף שלו בתפקיד, ואז עבר לתל אביב.
התפקיד הבא שלו היה כרוך בלא מעט נסיעות בעולם, במסגרתן נדד ברחבי יבשת אפריקה, בעיקר במדינות מתפתחות, ושם החל להתגבש לו רעיון חדש; מתוך ההיכרות הזו עם האנשים והמקומות בהם ביקר, שרובם היו חקלאיים, הוא הבין את הקושי והצורך בביטחון תעסוקתי בתחום הזה. הוא החליט להקים סטארט אפ חדש שמטרתו להעניק ביטוח עבור חקלאים במדינות עולם שלישי, "ביטוח חקלאי" שיבטח אותם במקרה של נזקי טבע. סיימון פיתח טכנולוגיה המתחברת למערכת לוויינים לחיזוי מזג אוויר, שיכולה לצפות התנהגות או לאמת כזו במקרה של פגעי טבע, בצורת ועוד. הביטוח אמור להיות מחד מאוד זול לחקלאים, שנאבקים בקשיים כלכליים גם ככה, אך גם מאד משתלם עבורם מאידך במקרה של פגעי טבע. הוא גייס חברות ביטוח בינלאומיות שהאמינו בו והחליטו להיכנס לפרויקט והחל לפתח את הרעיון שלו. מה שמדהים הוא שהאפליקציה שלו עובדת גם על טלפונים פשוטים, ולאו דווקא רק על סמארטפונים, וכך הוא הופך אותה נגישה למיליוני אנשים במדינות עולם שלישי, שטלפון חכם הוא מהם והלאה.
סיימון עבר לגור עם שירה בתל אביב, שבינתיים החליטה להגשים חלום ישן משלה והתחילה ללמוד ארט דיירקשן לפרסום. "אני מאד אוהב את החיים בתל אביב - האווירה פה מדליקה, האוכל מושלם וכמובן שיש לי אהבה ענקית", הוא מחייך, "אך יחד עם זאת, אני חייב להגיד שלא פשוט להיות לא יהודי בארץ. הנושא הזה תמיד עולה, וזה תמיד מרגיש מוזר. כשאנשים מבינים שאני לא יהודי, אז אני מרגיש מהם סוג של הסתייגות. למזלי, המשפחה של שירה מאד מקבלת אותי, למרות שיש לה שני אחים חוזרים בתשובה שלא פשוט להם עם המצב הזה".
העובדה שהוא לא יהודי גרמה לו גם לחששות מהסוג הכלכלי - שמא יהיה עליו קושי לגייס משקיעים ישראלים לסטארט אפ שלו. במסגרת העבודה על הסטארט אפ הוא נתקל בחממת TheHive המופעלת על ידי עמותת גבהים של קרן רש"י, שמטרתה לקדם ולתמוך בסטארט אפים מתפתחים, שמיועדת עבור עולים חדשים. סיימון ידע שזה המקום שיוכל לקחת את הסטארט אפ שלו קדימה, אבל חשש שהעובדה שהוא לא יהודי תמנע את קבלתו. למרבה השמחה הוא קיבל לאחרונה תשובה חיובית שהתקבל לחממה, בה כל היזמים הם עולים חדשים שעלו לארץ ומפתחים כאן מיזמים טכנולוגיים. השבוע, תקיים החממה תחרות סטארטאפים וסיימון, שעלה לשלב הגמר עם הרעיון המרגש שלו, יחד עם עוד 8 סטארט אפים נוספים, יתמודדו על ליבם וכיסם של המשקיעים. במקביל, סיימון ממשיך לחפש משקיעים שיעזרו לו לקדם את הסטארט אפ שלו, כרגע באזור מאלי באפריקה וממשיך לחפש גם שותפים אסטרטגיים שיחד יוכלו לשנות את העולם.
"לפעמים אני עוד לא מבין איך זה קרה, שנולדתי במקום אחד, טיילתי בכל העולם ובסוף הגעתי לישראל", הוא מחייך, "אבל אני מברך על המקום הזה. אני אוהב לגור בישראל וגאה לחיות פה. הדרך שעברתי היא פרי כל הבחירות שלי שהביאו אותי לכאן, ובמבט לאחור אני לא מתחרט על אף אחת מהן". אגב, גם את מסעותיו בעולם הוא מתעד בדרך מיוחדת לא פחות ואם תחפשו אותו ביוטיוב תגלו את הערוץ ההומה שלו, בו הוא מעלה סרטונים שזוכים לאלפי צפיות, על ביקוריו במדינות שונות שהדרכון הישראלי של רובנו לא ממש מאפשר לנו להגיע אליהן. בסרטונים הוא משלב המלצות על מה לאכול ואיפה לבלות ו"בעיקר להעביר את האווירה של המקום".
כמי שמתחזק ערוץ יוטיוב פעיל וכבעל סטארט אפ פורץ דרך, הוא לגמרי מבין את הכוח שיש לרשת החברתית ופועל ללא לאות גם בגזרה נוספת: מניעת אלימות נגד נשים. "הטראומה של שירה, שהיא בעצם הטראומה של שנינו, ממשיכה ללוות אותנו והיום אני מבין כמה עבודה צריך עוד לעשות בתחום. אני חושב שמעבר להעצמת נשים, שהיא חשובה מאד, צריך לדבר גם אל הגברים ולהסביר להם את ההשלכות. אלימות נגד נשים אינה בעיה של נשים, היא בעיה של כולנו, גם ואולי בעיקר של גברים, וחשוב לי להעביר להם את המסר הזה, שזו האחריות שלנו כגברים ולנו יש את הכוח לשנות את זה".