לפני כחודשיים נסעתי למפגש עם בני הגרעין שלי, האנשים שהיו לתקופה קצרה ואינטנסיבית חלק מאוד משמעותי בחיי – משנת השירות בנוער העובד והלומד ועד שהשתחררתי מהנח"ל. במשך ארבע שנים הם היו החברים הכי טובים שלי, השותפים לדירה, הקולגות לעבודה ולמשימת ההדרכה. וכאילו לא עברו 15 שנה מאז, בערב אחד מצאנו את עצמנו שוב ביחד, חבורת מכרים-רחוקים בני אותו גיל, אנשים שאולי מכירים זה את זה הכי לעומק אבל שלא התראו כבר למעלה מעשור. וכמו בסיטקום אמריקאי, החרדות לפני פגישת המחזור הזאת היו בלתי נמנעות. הרי השתנתי מאוד מאז הפעם האחרונה שנפגשנו כולנו; טיילתי בעולם, למדתי באקדמיה, הכרתי את בן זוגי לחיים, הפכתי לאמא (ובעוד כמה שבועות כבר אמא לשתיים) – לכאורה נקודות ציון בנאליות שאת רובן גם השאר מילאו - אבל היה עוד משהו שדגדג את החשש, ובשלב ההוא עוד לא ידעתי להגיד שמדובר דווקא במקום העבודה שלי. לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שדווקא המקום הכי בטוח שלי - התחום המקצועי שעבדתי קשה כדי להגיע אליו – הוא זה שיתערער.
כבר למעלה מעשור שאני עובדת בתחום שחלמתי לעסוק בו: עולם התקשורת. ב-7 השנים האחרונות אני עובדת באתר mako בשלל תפקידי עריכה, כאשר כבר 4 שנים אני עורכת את ערוץ "לימודים וקריירה", בו אתם קוראים את הכתבה הזאת ממש עכשיו, תפקיד שבו אני מקבלת את החופש המקצועי האופטימלי לג'נגל בין הגשמת המטרות האישיות לבין כיבוש היעדים שהציב לי הארגון. וכן, אני יכולה להצהיר בגאווה שזכיתי לעבוד במקצוע אותו כיוונתי לעצמי כמטרה כשעוד הייתי בשנת השירות, ואולי אפילו בזכות אותם בני הגרעין הצלחתי לזקק את אהבה שלי לתוכן ולטקסטים ולהבין שזה היעוד שלי.
המפגש עם החבר'ה היה נוסטלגי במובן הטוב של המילה, נטול מסכות ובעיקר נורא מרגש. לרגע היה נדמה שכלום לא השתנה: זו שהייתה אימהית ודואגת ארגנה את רשימת הכיבוד, השלושה שתמיד דאגו להווי ולגיבוש לקחו גם עכשיו פיקוד על תוכן המפגש, וגם אני תפסתי מיד את המקום הנוח שלי – ליצן החצר. חמש דקות לתוך המפגש, חזרתי להיות זאת שיודעת לזהות את הפרצה הקומית כדי להשחיל את המשפט הנכון שיצחיק את כולם. כשכל אחד סיפר מה עבר עליו בעשור האחרון, נהניתי מההזדמנות להשוויץ שהגשמתי את החלום. אבל במהלך הערב, ברגע של ערגה ואולי אפילו בהיסח דעת, נפלט לי בקול רם שאני מתגעגעת לאינטראקציה הזו ולמקום שלי בתוכה. ומעבר לכך שהופתעתי מהפתיחות הלא מרוסנת שלי, הופתעתי יותר מהתדהמה שאחזה בנוכחים כשאמרתי את זה – הם היו בטוחים שאני עדיין שירה של פעם, זו שתופסת את עמדת הסאטיריקנית בכל פאנל שאני חברה בו, זו שמרפררת לאירוע אקטואלי, מפוליטיקה ועד ריאליטי, זו שתמיד מוצאת את עצמה בלב הדיון ובמרכז העניינים.
"אני לא מבינה איך את מספרת שבעבודה את מישהי אחרת", התעקשה אחת מהן, "דווקא מכולם נראה שהגעת בדיוק למקום שרצית להיות בו בחיים. ויתרת על מי שאת בשביל זה?". המשפט שלה הדהד בי כל הדרך חזרה הביתה והמשיך גם בימים שעקבו. באמת איך זה ייתכן? למה בעבודה, המקום שבו אני מבלה את רוב ימי, זה שלכאורה אני אמורה לממש בו את עצמי, למה דווקא שם אני עדיין מרגישה שלא באמת מכירים אותי? איך ייתכן שאני אולי יכולה לסמן לעצמי וי גדול במשבצת "הגשמת הפוטנציאל", אבל שאם תשאלו את רוב הקולגות שלי הם יגידו עלי כל מיני דברים – רצינית, מקצועית, מתקתקת עניינים, וואן וומן שואו - אבל שנונה או מצחיקה לא יהיה אחד מהם? ולמה אם הייתי בעברי טיפוס שרוצה ואפילו דורש להיות בפרונט, בחרתי לקחת את הצד של אחורי הקלעים כעורכת טקסטים שחתומים עליהם אחרים?
היום אני במקום אחר – אבל מה זה המקום הזה?
כדי להתחיל לענות על השאלות האלה, החלטתי לפנות לפסיכולוגית התעסוקתית נועה שלו. נועה מייעצת ומטפלת בצמתי החלטה בקריירה, וכותבת לערוץ "לימודים וקריירה" טורים שונים הקשורים בהתמודדות עם מצבי שינוי ומשבר מקצועי.
לטענתה, ההתחבטות שאני נמצאת בה היא שלב חשוב בגיבוש הזהות המקצועית שלנו. "את צריכה לשאול את עצמך מהו הערך המוסף שלך", היא מסבירה, "זו שאלה שעוזרת לחדד ולדייק את הזהות והייחוד שלך. זה נכון שהשאלה הזאת גם עשויה לגרום לך לזנוח יכולות שהן משמעותיות לך, כמו אצלך החוש הקומי למשל, כי אולי לא זיהית אותו כיתרון יחסי שלך אל מול האחרים. פה מומלץ לך, כמו לכל עובד אחר, לשאול את עצמך מה יותר חשוב - האם יותר חשוב לך להתברג בנישה בה היכולות שלך הן הטובות ביותר כמו כתיבה או ניהול, או שיותר חשוב לך להביא לידי ביטוי את היכולות שאת נהנית מהן במיוחד – במקרה שלך היכולת להצחיק".
בשנת 2016 פורסמה במגזין סוף השבוע של mako סדרת טורים שעסקה בדור ה-Y, ואחת הכתבות היותר זכורות בה, לפחות עבורי כבת הדור הזה, הייתה זו שכותרתה סתרה לי על הלחי באגרסיביות: "מצטערים, אבל אתם לא באמת מיוחדים". בטקסט נטען שאחת הבעיות של הדור שלנו היא שכל החיים חינכו אותנו שאנחנו עילוי בתחומנו, שאין איש מוצלח כמונו, מה שהפך את הפגישה שלנו עם המציאות לקשה הרבה יותר - "סנדרום פתית השלג".
במקום העבודה שלי, עבורי לפחות, זה בולט מאוד. כולם הגיעו לכאן בזכות הכישורים שלהם. רוב הקולגות שלי הם כאלו שכותבים טוב, מתנסחים בדיוק ובשנינות ומעודכנים תמיד על ענייני היום. למעשה, כל אותן תכונות שייחדו אותי כבת 18 מול בני הגרעין, הפכו כעת לנחלת הכלל. כולם סביבי כאלו ותפקידי בשלב הראשון היה למצוא לעצמי ייחוד חדש שהוא מעבר לזה, או לפחות כזה שיצדיק שאני לא בורג בתוך מערכת הומוגנית.
"אני חושבת שהרצון להתנהל באותנטיות ולהציג את עצמי ה'שלם' גם במקום העבודה, הוא פחות תלוי בגיל או בבגרות ויותר תלוי בביטחון במקום שלנו", נועה ממשיכה לדייק לי, "יכול להיות שבתחילת הדרך היית עסוקה בלפלס את דרכך ולהשיג את החלום התעסוקתי שלך, עבדת מאד קשה והסכמת לשלם מחירים בדרך, אבל היום את במקום אחר, יותר בטוחה במעמד שלך ובהערכה כלפיך. הוכחת את עצמך, והמקום הזה מאפשר לך לבחון את הדברים ממבט על, לעשות סוג של סיכום ביניים על הדברים שהשגת ועל מה שעוד תרצי להשיג - לדייק את החלום התעסוקתי שלך ולהציב מטרות חדשות לעתיד".
עשור בקריירה זה אכן זמן מספיק כדי שאוכל להרשות לעצמי להציג עוד צדדים באישיות שלי, בלי לחשוש שזה ייפגע במקום או במעמד שלי. מצד שני, עליי לבחון עם עצמי עד כמה באמת הרצון להביא צדדים אחרים מהאישיות בוער בי או שמדובר בגחמה האופיינית לאדם בוגר המתרפק על עברו. שאלה של דיוק עצמי.
כנראה שלצד חוויית הביחד המחודשת, הייתי צריכה את המפגש עם בני הגרעין כדי לאפשר לרטרוספקטיבה הזאת להתרחש. איזו זכות גדולה הייתה לי, להיכנס למכונת זמן ולחזור לרגע לתקופה אחרת, להיזרק לעבר כדי להבין ולעבד את המקום שלי בהווה.
קיבלתי הזדמנות לחשיבה מחודשת על מה שאני רוצה להיות, לא מתוך ביטול או אכזבה מהקיים אלא כאפשרות פז לעצור, לעשות זום אאוט, להתבונן על עצמי מגוף אחר ולבחון לאן אני רוצה לפתח את הקריירה ואת עצמי.
האם מדובר בשינוי דרמטי או בסך הכל בהרחבת התכונות שבהן אני עושה שימוש בעבודתי? מוקדם לקבוע. מה שברור בינתיים זה שכמו שפעם, אי שם לפני 15 שנה, החיים בתנועה נתנו לי את הכלים לנסח לי את מה שאני רוצה להיות, כך גם עכשיו, בני הגרעין העניקו לי מתנה שבכלל לא ידעתי שחסרה לי - זיקוק עצמי של מי שאני שואפת להיות.