רוני בלנקלדר, נשוי עם 3 ילדים, (פלוס 4 חתולים ו-2 כלבים) מקיסריה, היה רגיל שבעבודה קוראים לו ר'. "הייתי מה שקרוי 'בטחוניסט' ועבדתי בשב"כ, מה שמכונה אצלנו 'השירות'. עבדתי במשרד החוץ, במשרד הביטחון ובמטוסי אל על מספר שנים, מעבר לכך אין צורך להרחיב", הוא מתאר קריירה חשאית, כזאת שנראית רחוקה 180 מעלות מהתפקיד הנוכחי שלו, כמנכ"ל של חברת טיפולים אסתטיים.
אז מה גרם לך לעשות את השינוי בקריירה?
"אני מאוד מחובר להובלה, למנהיג שבי. כבר בהיותי צעיר עשיתי את המסלול המלא בתנועת הנוער ושימשתי כרשג"ד ואחר כך בגיל 17 כרכז השבט בצופים. בצבא הייתי קצין שריון ואחראי על חיילים, וגם בשירות הביטחון היה לתפקיד שלי פן הנהגתי. התכונה של ההובלה, של היכולת להתחבר לאנשים ולהניע אותם לפעולה, מאוד הנחתה אותי במהלך חיי. יחד עם זאת, בער בי גם הפן הקריאייטיבי. מאז ומתמיד אני נהנה מחשיבה רעננה, מרעיונות חדשים, ויש בי הרבה חדוות יצירה וסיפוק מהגשמה של אותם רעיונות. הרגשתי שלא אוכל למצות את הפן היצירתי בהיותי בשירות הביטחון, לפחות לא כמו שרציתי".
הרבה אנשים מרגישים תקועים במקום העבודה שלהם, אבל מה היה הטריגר שהוביל אותך לעזוב?
"מצאתי את עצמי בסיטואציה מבצעית שבה נאלצתי לקבל החלטה מסוימת. ידעתי מראש שייתכן ואמצא את עצמי לבד בעקבות אותה החלטה. בסופו של דבר מצאתי עצמי סוחף אחרי את שאר הצוות ומוביל מימוש של החלטה נועזת יותר ודוגמטית פחות", הוא משחזר, "באותו רגע הבנתי שאני צריך לקחת את יכולת המנהיגות הזו לעולמות אחרים. עולם הביטחון סגר עלי ולא נתן די מקום למימוש חשיבה יצירתית, ובסופו של דבר הבנתי שכדי להגשים את עצמי, נכון לי לעזוב".
"לא היו לי חששות לעשות את השינוי הזה, כי עולמות של אסטרטגיה עסקית וניהול, קרצו לי תמיד. במקביל התחלתי ללמוד את עולם השיווק והניהול שפותח פתח רחב ליצירתיות. הרגשתי אז ואני מרגיש גם היום שהשילוב בין השניים הוא מקומי הטבעי" .
איך הסביבה הגיבה לבחירה?
"מאוד עודדה. מי שמכיר אותי היטב יודע שהיצירתיות, שמייצגת אותי במידה רבה, נחנקה בעולם העשייה הביטחוני. הסביבה הקרובה אפילו ניסתה להניא אותי מכניסה לעולם הזה מלכתחילה. כשהחלטתי לצאת, נהניתי מתמיכה בלתי מסויגת".
בלנקלדר הוא מנכ"ל חברת אמריקן לייזר ומנהל כ-450 עובדים תחתיו. עבורו השינוי התעסוקתי היווה גם מהפך משמעותי שהשפיע על החיים בכלל: "מכיוון שאני משקיע לא מעט שעות בעבודה, אני דואג להקדיש גם זמן איכות עם המשפחה בשעות הבוקר. אני קם מאוד מוקדם, מכין ארוחות בוקר (כל ילד והתפריט שלו), שתייה, סנדויצ'ים לכל היום. לאחר מכן אני מלווה את ההתארגנות של כולם ומסיע למסגרות החינוכיות. לאחר הפיזורים אני מגיע לעבודה ונשאר שם עד שעות מאוחרות ובשל המרחקים אני נאלץ להגיע למשפחתי בשעות בהם הבית כבר מתכונן לשינה".
"השינוי הזה היה כאמור מבורך. העבודה בביטחון הייתה מאוד אינטנסיבית, תובענית ומקובעת. עם שינוי הכיוון מצאתי את עצמי עם מרחב תמרון גדול יותר ועם יכולת לנהל את הזמן באופן שמאפשר בין היתר לטייל בעולם שלא בתפקיד, משוחרר מהמחויבות של הגנה על בטחון המדינה. יש בזה ללא ספק שחרור חיובי", הוא מודה, "הכניסה לעולם שבו אתה הוא המוצר ולא בורג קטן ממנו, מקנה לי משקל סגולי משמעותי וסיפוק הן מהדרך והן מהתוצאות".
מעבר לכך, בלנקלדר מעיד שהמהפך בקריירה איפשר לו סופסוף להתפנות לאהבה נוספת שלו – קולינריה: "אני אוהב לערוך ניסויים במטבח. באופן מיוחד אני אוהב את המטבח האיטלקי והדרום אמריקאי. אני מכין פיצות כתחביב, לש את הבצק עם קמח שהגיע במיוחד מאיטליה ואופה בתנור האבן שלי. יש לנו יום פיצה קבוע, ויום אסאדו לפחות פעם בשבוע".
אתה מרגיש שהעבר המקצועי משפיע על התפקיד היום?
"על חלק גדול מהמהלכים שאני חושב לעשות, או מקבל המלצה לעשות, אני עושה מעין תחקיר ביטחוני. שומע את כל הצדדים, בודק בעצמי, מחפש סיכונים ולבסוף מקבל את ההחלטות. התהליך אומנם ארוך יותר אבל מצמצם את טווח הטעויות", הוא מסביר.
"ויש גם השפעה הפוכה - שיטת הניהול שלי היא לחלוטין הפוכה ממה שידעתי בשירות הביטחון. חשוב לי מאוד להניע עובדים מתוך מעורבות אמתית, מתוך מחויבות ברמה האישית ואמונה במטרה ולא ממקום של פקודות והוראות. הדוגמה האישית ממחישה את סל הערכים והדרך המצופה מכל עובד ומייצרת מקור השראה לעובד המתווה דרך. אני מאמין בכבוד לעובדים, בדיאלוג בגובה העיניים".
מה אתה ממליץ לאנשים אחרים שמתלבטים אם לעשות את הצעד?
"זה מאוד אינדיבידואלי. עקרונית, הייתי מציע לאנשים שנמצאים זמן רב מדי במסגרת שלא טובה או לא מתאימה להם, לא להישאר בה, ודאי שלא להישאר משיקולי יציבות תעסוקתית. אם לא טוב לך – אל תוותר על חישוב מסלול מחדש. חשוב להיות במקום שבו טוב לך, בעשייה מיטיבה ומספקת. השאר יגיע בהמשך. האושר והסיפוק טמונים בהזדמנות הקיימת להביא לידי ביטוי ומיצוי את החזקות האישיות שלך וגם את נטיות הלב".
אתה מתאר מעבר מאוד אוטופי בין הקריירות. ובכל זאת, אתה מתחרט על משהו בתהליך?
"אני חושב שלחרטה אין שום משמעות בחיים והיא מיותרת. היא גורמת נזק פנימי לנפש ואין בה תועלת. התהליך שאני עברתי הוא תהליך נורמלי שמכוון למיצוי עצמי. מכל מלמדיי ומכל ניסיונותיי השכלתי. אם בסופו של דבר אדם מרגיש שהוא מגיע לכלל מימוש וסיפוק, אין שום מקום לחרטה".