את הבוקר הראשון שלנו בדובאי, כפי שאנחנו נוהגים לעשות בכל מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו, החלטנו לבלות בסיבוב הכרות עם האזור. ברגל. אחרי שאיתרנו את בית הקפה עם הציון הכי טוב בגוגל מפס, יצאנו מהמלון שלנו לבושים בצניעות, כפי שהזהירו אותנו בכל כתבה אפשרית, והתחלנו לצעוד בין גורדי השחקים האימתניים.
היינו לבד ברחוב. אנחנו והמכוניות. מה שנדמה היה על המפה כהליכה קצרה של 450 מטרים, התארך להליכה של כמעט חצי שעה בשמש בשולי כביש מהיר של 8 נתיבים. מהר מאוד הבנו - דובאי היא לא בדיוק מקום שהולכים בו ברגל ברחוב. קנה המידה פה הוא אחר מכל מה שהכרנו.
לדובאי הגענו דווקא לא כדי לטפס לבורג' חליפה, ולא כדי לעשות טיול טרקטורונים במדבר או כל אטרקציה תיירותית אחרת. למרות שהבורג' באמת מרשים. הגענו לדובאי כעוד תחנה במסע שלנו בעולם בשנתיים האחרונות, ובעיקר כדי שנוכל לבקר את המשפחות בישראל בלי צורך בבידוד.
בשנתיים האחרונות ירון ואני מטיילים ועובדים מהלפטופים במקומות שונים בעולם. מאז תחילת 2019 התגוררנו בתאילנד, בוייטנאם, בטאיוואן, ביפן, בדרום אפריקה, במזרח ובמערב אירופה.
מה שמאפשר לנו את הגמישות הגיאוגרפית, זה העסק העצמאי המשותף שהקמנו לפני מספר שנים, אותו אנחנו מנהלים באמצעים דיגיטליים בלבד. בזמן הקורונה לא ויתרנו על אורח החיים הזה, אבל כן נאלצנו לחשוב על רעיונות מחוץ לקופסה, ולאמץ אורח חיים אפילו ספונטני יותר. לשנות תכניות ברגע האחרון ולסגור טיסות מהיום למחר, בהתאם למגבלות הקורונה העולמיות.
דובאי הייתה כמעט המקום היחיד שגם איפשר לנו כניסה מאירופה ללא בידוד, וגם לא חייב אותנו בבידוד בכניסה לישראל. היא התאימה לנו בדיוק לתכניות ולכן החלטנו לסגור כרטיס לשבועיים.
השעות הראשונות בדובאי היו לנו לא קלות. ההבנה שדובאי היא לא מקום בקנה מידה לשוטטות ברגל, ושאופי התנועה כאן הוא במונית מאטרקציה A לאטרקציה B, קצת תסכלה אותנו.
לאורך זמן לא היינו יכולים להתגורר במקום כזה, אבל בידיעה שזה זמני, מהר מאוד שינינו גישה והחלטנו ליהנות מאורח חיים רגוע במלון, ומידי כמה ימים לקפוץ לראות את המקומות התיירותיים. בכל זאת, אנחנו כבר פה.
בשבועיים של מגורים במלון אנחנו מנצלים את הזמן למנוחה בבריכה, לכתיבה ולפיתוח העסק. עובדים בעיקר מהמסעדה של המלון, ואוכלים צוהריים במסעדה הלבנונית הקרובה, שהצוות שם פיליפיני והלקוחות בעיקר מערביים וקצת מקומיים, ואנחנו לא היחידים: נראה שיש בדובאי עוד לא מעט מערביים שהגיעו לפה כדי לעבוד מהלפטופים. זה פתרון טוב לנוודים דיגיטליים ולמי שיכול לעבוד מרחוק.
זה אחד המקומות היחידים כרגע שפתוח למבקרים בלי צורך בבידוד, שמזג האוויר בו מעולה בזמן שבאירופה חורף, יש פה אינטרנט מהיר, אובר נוח ובתי מלון שמאפשרים שהיות ארוכות במחירים אטרקטיביים.
מהר מאוד הבנו שההפחדה לגבי הצניעות והיחס לנשים לא מוצדק - לפחות מהחוויה האישית שלנו - הבנות פה לובשות מיני וגופיות ואני מרגישה בנוח ללכת איך שאני רוצה. בכלל, המקומיים פה מאוד נחמדים, ומגיעים מכל העולם, הרבה מתאילנד ומהפיליפינים.
זו פעם ראשונה שאנחנו שוהים במדינה מוסלמית, וכישראלים קשה היה לנו שלא להגיע עם דעות קדומות ופחדים לא מוצדקים מנשים עם בורקות וגברים עם כאפיה. חשבנו שנפחד לדבר עברית וכבר תכננו להציג את עצמנו כזוג דרום אפריקאים. זה מה שעשינו כאשר כארים, בחור צעיר מקומי שבדיוק יצא ממסיבה עם שורטס וחולצת הוואי פרחונית פתוחה, הציע לצלם אותנו ושאל מאיפה אנחנו מגיעים.
אחרי שהבכנו את עצמנו בחוסר בקיאות בשחקני הקריקט המפורסמים של דרום אפריקה, החלטנו לוותר. מאז אנחנו מציגים את עצמנו כישראלים, גם לנהג הפקיסטני ולמלצר הלבנוני שמגלים סקרנות ופליאה. הכנו אותם שבקרוב מאוד יפסיקו להתרגש מישראלים.
כמו שנוכחנו לדעת בכל יעד שהגענו אליו במסע שלנו בשנתיים האחרונות, גם פה אנחנו מבינים שאנשים הם אנשים בכל העולם, כולם רוצים להיות מאושרים.
מההתרשמות שלנו דובאי היא מקום מאוד מתקדם, הכל פה בסטנדרט גבוה ולמי שיגיע לכאן לתקופות ארוכות יותר כדי לעבוד - לא תחסר נוחות. מה שכן, כדאי לתאם ציפיות: זה לא המקום לחפש בו אותנטיות, שוטטות עירונית או טבע חופשי.
את המסע שלנו בעולם כנוודים דיגיטליים אנחנו מתעדים בבלוג Freedom Captains