שמי דרור כרמלי ואני סובל מלקות ראייה שהולכת ומחמירה עם השנים. בעשור האחרון אני נעזר בכלב נחייה והראייה שלי הולכת ומדרדרת. ככל שהראייה הדרדרה, נתקלתי בקשיים גדולים לשמור על מקום העבודה שלי, למרות שיש לי תואר במתמטיקה ובמדעי המחשב מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
שירתי בחיל האוויר 6 שנים במקצוע שלי, ועוד כ-22 שנים בחברות הייטק שונות. עד לפני עשור עבדתי כראש צוות בחברה של תעשייה ביטחונית. ברוב שנותיי בעבודה נאלצתי להסתיר את לקות הראייה שלי, מחשש שמקום העבודה לא ידע להפריד בין המגבלה לבין היכולות. כשכלב הנחייה נכנס לתמונה, כבר היה בלתי אפשרי להסתיר את המגבלה ומאז הרגשתי שחיפשו במקום העבודה סיבות לגרום לי לפרוש.
תחילה הציעו לי תפקידים שאינם הולמים את ניסיוני ואת יכולותיי, כי לא האמינו שאדם עם מגבלת ראייה יכול לפתח תוכנה ולנהל צוותי פיתוח. משם עברו להצעות לפרישה מוקדמת על בסיס סיבות רפואיות, כל זאת כשאני מתפקד עם ולמרות המגבלה בתחומי ההתמחות שלי.
שוק העבודה הישראלי אינו מכיל את ציבור האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה
לאחר שהצליחו "לשכנע" אותי לפרוש מתפקידי, התחלתי לחפש תפקידים אחרים בהייטק, אך ללא הצלחה. מתוך פניות רבות ששלחתי, רק מעסיקים בודדים חזרו אלי עם זימון לריאיון עבודה. בראיונות, המנהלים לא הצליחו לראות את הכישרון או את הניסיון שלי מעבר ללקות הראייה. קיבלתי מענה אך ורק לתפקידים זוטרים מאוד, שלא מכבדים את הניסיון שלי.
לאחר הפרישה עסקתי בעבודות שונות במשרה חלקית, ולאט לאט, כשאני צובר לי אחוזי משרה על בסיס שעתי אצל מספר מעסיקים בתחומים שונים, הצלחתי להגיע לכ-60 אחוזי משרה. אך גם זה התפרק בשנה האחרונה, כאשר בעקבות משבר הקורונה, מקום העבודה הראשי שלי החליט לעשות קיצוצים - ואני הייתי מבין ה"מקוצצים". מחברי לצוות שמעתי שניתנה הנחייה שלא מאשרים לעובדים להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, מה שבאופן מידי השאיר את האנשים עם העיוורון בבית. התחבורה הציבורית צומצמה ותקנות הקורונה סתרו את תקנות הנגישות עליהם טרחנו במשך שנים.
"האבסורד הוא שבחברות ההייטק בהן עבדתי היה חשוב שסביבות הפיתוח היו נגישות לעיוורים ואילו הרשת הפנימית של החברה והאפליקציות לא היו נגישות לעיוורים. יכולתי לפתח תוכנה שנמכרה במיליוני דולרים אבל לא יכולתי להזין יום חופשה"
כעת אני עובד יום בשבוע בהיקף של כ-20 אחוזי משרה, בהדרכות של אנשים עם עיוורון. פה ושם אני מתפרנס גם מהדרכות בתחום הנגישות, כשיש אפשרות להיפגש עם קהל, ומעט מאוד בהדרכות באמצעות ה-Zoom. האבסורד הוא שבחברות ההייטק בהן עבדתי היה חשוב שסביבות הפיתוח היו נגישות לעיוורים ואילו הרשת הפנימית של החברה והאפליקציות לא היו נגישות לעיוורים. יכולתי לפתח תוכנה שנמכרה במיליוני דולרים אבל לא יכולתי להזין יום חופשה.
התחבורה הציבורית עדיין לא אמינה וידידותית לאזרחים ובמיוחד לאנשים עם עיוורון, שחייבים לקחת בחשבון שחלק מהנהגים לא יעצרו להם. אני מאמין שבזכות הסברה ופרסום, מעסיקים יעסיקו עובדים על פי כישורים ויכולות ולא על פי הדעות הקדומות לגבי אנשים עם עיוורון, או בגלל הבורות של המעסיקים לגבי הטכנולוגיה המסייעת וההנגשות המאפשרות לנו להשתלב ולהיות שווים וחיוניים כמו כולם.
להתראות בבליינד-דיי הבא, עם יותר אנשים עם עיוורון המועסקים בכבוד במשרות רבות ושונות ועם תחבורה ציבורית יעילה ונגישה לכולם.
נתי ביאלסטוק-כהן מנכ"ל המרכז לעיוור בישראל:
"אנשים עם עיוורון הם בעלי מוטיבציה גבוהה לתרום ולהשתלב במקום העבודה. הפגיעה הכלכלית פוגעת קשות בהשתלבותם בחברה, ולצד זאת מעמיקה את הבידוד והבדידות בה רבים מהם שרויים. עלינו לנצל את ההזדמנות שנוצרה מתוך משבר הקורונה ולעודד את המעסיקים לשלב אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה במגוון משרות המתאימות ליכולותיהם. בכך נסייע למעסיקים, שאינם מודעים לכך שעם התאמות נכונות ניתן לשלב אנשים עם עיוורון בכל תפקיד, לראות מעבר לדעות הקדומות ולהרוויח עובדים מוכשרים ומסורים".
הכותב דרור כרמלי, מהנדס תוכנה לשעבר עם לקות ראייה, המתגורר באשדוד.