לכבוד יום העצמאות, שוחחנו עם 6 עולים - חלקם טריים במיוחד וחלקם כבר וותיקים בארץ – כאשר כולם, ללא יוצא מן הכלל, סיפרו איך בין שלל השיקולים והאתגרים שעמדו לנגד עיניים, מה שהצליח להחזיק אותם כבר מהרגע הראשון היה מקום העבודה, שהיווה עבורם גשר לחברה הישראלית ופתח להם את הדלת להבין מה זה באמת עם ישראל.
"גדלתי בקולורדו בבית יהודי וציוני. כשסיימתי קולג' סביבות מאי 2020, בשיא משבר הקורונה, כשהעולם מתנהל באופן הזוי, לא נורמטיבי ובלי סדר כלשהו, הרגשתי צורך לרדוף את החלומות הקרייריסטים שלי בשיא המרץ – והחלטתי לעלות לארץ", מספרת מאיה וולדשטרייכר, בת 22 מתל אביב, עולה חדשה במלוא מובן המילה, שעלתה לארץ רק לפני 8 חודשים, בחודש אוגוסט האחרון.
"תמיד רציתי לעסוק בחדשנות ובתחום הטכנולוגיה, בעיקר בכל הקשור בלקדם ולתת במה לחברות ישראליות ולאקו סיסטם בישראל, ואכן במקרה לחלוטין נתקלתי במשרה בישראל בשרונה וונטרס', מקבוצת שרונה פרטנרס. נרשמתי למסע, הגעתי לישראל, ותוך כדי התוכנית שבמהלכה העברתי שיעורים, התחלתי לעבוד בשרונה פרטנרס ולנהל את התפעול של אחת מתוכניות האצה המובילות בישראל 365x".
מאיה עלתה לארץ במהרה. שבועיים בלבד, היא מספרת, חלפו מהרגע שראתה את המשרה והחליטה שהיא עולה לישראל, ולדבריה זה המהלך הכי נכון עבורה: "אין ספק שהדרך הטובה ביותר להשתלב בישראל היא לעבוד בישראל. מעבר לעובדה שהעבודה שלי מחייבת אותי להיות חלק מהאקו-סיסטם המוכר הזה של הסטארטאפ ניישן, ובכך להכיר יותר ישראליים, הקולגות שלי גרמו לי להרגיש בבית. אני מרגישה חלק ממשפחה גדולה יותר, חלק אמיתי וחשוב מזירת הטכנולוגיה והחדשנות בישראל ואין סיפוק גדול מזה".
"אני זוכרת שכשהייתי ילדה, כל שישי היינו עושים קבלת שבת, היה חשוב להורים שלי לשמר אצלי את הזהות היהודית, כשגדלתי הם הפסיקו. אולי זו הסביבה אולי זה כי אני גדולה כבר וזה מוחדר בי, אבל אני זוכרת כמה התגעגעתי לרגעים האלה של שישי, זה היה לי חסר. פה, אני לא צריכה לחשוב פעמים, אני מקבלת את השבת כל שישי מאז שעברתי לישראל. כל שישי אני וחברים שלי מקבלים את השבת והתחושה שאני פשוט יכולה לעשות זאת כי בא לי וכי יש לי עם מי, ממלאה אותי תחושת שחרור אמיתית", היא מסכמת.
גם אורי פרישמן, בן 24 מירושלים, עלה ארצה בעיצומו של משבר הקורונה, בחודש אוקטובר האחרון. "התוכנית שלי הייתה לסיים את התואר שלי ולעלות מיד לאחר מכן, ובאמת סיימתי את התואר בחודש אפריל והגעתי לארץ פחות מחצי שנה אחרי".
הקורונה לא שינתה לך את התוכניות?
"למרות המגפה העולמית, תמיד חלמתי לעלות לארץ. אני אוהב לחיות על הקצה וכשאני מסתכל שוב זאת הייתה החלטה ממש טובה לבוא, למרות הקורונה", הוא עונה בלי למצמץ ומיד מוסיף: "המשפחה תומכת בי, גדלתי בבית דתי מאוד ציוני, החינוך שלי היה תמיד לציונות ועודד עליה, וזה לא הפתיע אף אחד. כולם אמרו לי שזה המקום שאנחנו צריכים להיות. עם החיסונים וכל מה שקורה בעולם הם מקנאים בי שאני פה והם עדיין לא".
פרישמן התחיל לעבוד בחברת EX.CO כבר בחו"ל. "שנה שעברה בקיץ הייתי סטודנט וידעתי שאני רוצה לעשות עלייה, במשך הקיץ בחופש רציתי לעבוד בהייטק בישראל. שלחתי איזה מאה אימיילים עם קורות חיים וכתבתי ש'אני סטודנט שעושה עלייה, והאם אני יכול לעבוד אצלכם?'". השיטה הייחודית של פרישמן לחיפוש עבודה אכן השתלמה לו. הוא הועסק עבודה מרחוק, וכשהקיץ נגמר הזכירו לו בחברה את ההבטחה שהבטיח לעצמו לעלות לארץ ועודדו אותו לעשות זאת: "יש לי המון הכרת הטוב לחברה הזו. כל הצוות הם תמיד היו שם בשבילי. כשבאתי לארץ בירכו אותי וזה ריגש אותי מאוד. חמש דקות אחרי שהגעתי לעבודה, כבר הזמינו אותי חברים מהעבודה לבוא לסוף שבוע, אחרים הזמינו לחגים. בישראל זו מציאות שכולנו עם אחד וזה מרגש".
"למרות כל האתגרים הפוליטיים, יש לי פרספקטיבה לדברים הטובים שקורים כאן, אמנם ישראלים אוהבים להתלונן על הכול אבל יש המון טוב שקורה במדינה, זה המקום הכי טוב להיות בו ואני אוהב את העם הזה", הוא מסכם.
"כאן אני מרגיש חופש לחיות כאדם הומו בכל תחומי חיי"
"העלייה בשבילי הייתה כמו ריסטרט, איפוס לחיים. כל מה שבניתי פעם במדינה שנולדתי בה משתנה, ועכשיו צריך להתחיל מאפס. תרבות, שפה, מערכות יחסים, חברים, תחביבים, אפילו מה שאתה אוהב או לא אוהב בעצמך", מספר אנדי וולושצ'ין, בן 33 מתל אביב שעלה לארץ ממנדוזה, ארגנטינה, בספטמבר 2019 - חודשים ספורים לפני פרוץ המשבר העולמי.
"אחרי שביליתי 10 חודשים בישראל במסגרת 'מסע', הבנתי שיש לישראל הרבה מה להציע לי: עתיד יציב, הזדמנות עבודה, הקשר לזהותי היהודית ואהבה. כשאני נזכר בימים בארגנטינה אני זוכר שמשהו היה לי חסר והרגשתי קצת אבוד, לא הייתה לי דרך קונקרטית. ישראל נותנת לי את הצ'אנס הזה, הזדמנות של חופש, להיות מה שאני רוצה להיות כמו שאני רוצה. משפחתי ממש תמכה בכל מסע העלייה שלי ואני גאה לחיות כאן ולא במקום אחר. אני מתגעגע אליהם תמיד ואנחנו בקשר יומיומי".
וולושצ'ין התחיל לעבוד בחברת EX.CO, שלדבריו פתחה בפני דלתות לעולם חדש שהעניק לו הקשר ומטרה לחיים בישראל: "הם נתנו ההזדמנות לעולה כמוני ומרחב להתפתח ולצמוח באופן מקצועי ואישי. במהלך העלייה שלי התחברתי והמשכתי להתחבר להזדמנות לחופש, לחדש את מה שאני רוצה בחיי ואיך אני רוצה לחיות אותו", הוא מתאר ומסביר איך דווקא מדינת ישראל, שיהיו מי שיטענו שהיא שמרנית, מאפשרת לו להיות הוא עצמו בלי להתחבא בארון: "כאן אני מרגיש חופש לחיות כאדם הומו בכל תחומי חיי ולנהל חיים עם בן זוגי בחברה פתוחה של קבלה".
גבריאל ברוק, בן 25 מתל אביב, הגיע ב-2015 לבקר חבר בארץ ולא ידע שהביקור הזה הולך לשנות חייו. "מאז שאני זוכר את עצמי כילד הגעתי לבקר את סבתא שלי בארץ. כשבחנתי את האפשרויות היכן כדאי לי ללמוד - ולמרות שיש לגרמניה ולמדינות אירופאיות אחרות אוניברסיטאות נהדרות - החלטתי להגיע לארץ כדי ללמוד עסקים וכלכלה במרכז הבינתחומי. ברגע שהגעתי לבקר את אחד החברים הטובים שלי שלמד אז באותה תקופה, הבנתי סופית שאני רוצה לעבור לכאן. האנשים, מזג האוויר המדהים, חוף הים, החיבור ליהדות ולאוניברסיטה הפכו את ההחלטה לקלה במיוחד".
"למדתי בתיכון שבו לא היו יהודים ולאחר מכן למדתי בבית ספר פרטי במינכן, שבו גם לא הכרתי חברים יהודים", הוא מספר, "רובם אמנם חשבו שזה מדהים שאני נוסע לחו"ל ללמוד, אבל חלקם היו מעט סקפטיים בנוגע לישראל, שנתפסה בעיני חלקם כמדינת עולם שלישית ומקום שיש בו רק מלחמה".
"בסך הכל, אני יכול רק לומר כיEX.CO קיבלה אותי בזרועות פתוחות מהיום הראשון. להיות יהודי תמיד גרם לי להיות מחובר לישראל, ואחרי שעברתי לכאן פשוט הרגשתי נכון. לא משנה כמה אני רחוק מהמשפחה שלי, ישראל וכל מי שפגשתי כאן, תמיד נותנים לי את ההרגשה שאני בבית".
בגיל 16 עלתה לבד לארץ – כל המשפחה המורחבת הגיעה אחריה
"אני מרגישה שלכולנו בארץ יש ערכים דומים, תרבות והיסטוריה משותפת. אנחנו משפחה אחת גדולה ופשוט אין כמו להיות בבית. אני לא הרגשתי בבית עד שעליתי לכאן", מספרת אווה נחמיאס, בת 26 מרעננה, שעלתה לארץ כבר לפני כעשור מפריז, צרפת.
"גדלתי בבית ציוני מאוד. החלום של אבא שלי מאז ומתמיד היה לעלות לישראל, עם זאת אמא שלי חששה מקושי להשתלב פה בישראל - מהשפה, מהתרבות המעט שונה ובעיקר מהשינוי המשמעותי". נחמיאס מספרת שלמרות החששות של ההורים, הם חלמו להגשים את החזון הציוני ולעלות ארצה, הוריה אפילו קנו בית בישראל, אבל אמה חלתה והתוכניות השתנו. אווה לא ויתרה והחליטה שהיא בפריז לא נשארת - ועלתה לבדה.
"כבר התבשלתי עם הרעיון שאת החיים שלי אני אבנה בישראל, ולמרות שהייתי בת 16 בלבד, בלי משפחה בארץ, החלטתי שאני ממשיכה ועושה עלייה לבד. בהתחלה ההורים קצת פחדו לתת לילדה בת 16 לעבור לבדה למדינה אחרת, אבל בכל זאת סמכו עלי. החברים, מצדם הופתעו מההחלטה לעשות זאת לבד. היום, 10 שנים אחרי, ההורים שלי, האחים, כל הסבים והסבתות שלי עלו. גם הדודים ובני הדודים, כולם עשו עלייה לרעננה וזה פשוט כיף גדול שכל המשפחה ביחד בארץ".
לא היה קשה למצוא פה עבודה? להסתדר לבד?
"אני מאוד מחוברת לישראל, לאנשים, התרבות והתחושה פה בארץ. מראש ידעתי שאני רוצה להשתלב ככל האפשר בחברה הישראלית, השתדלתי כמה שיותר לתקשר בעברית ובעיקר בניתי סביבי מעגל של ישראליים. הלימודים בטכניון ואחר כך העבודה בשוק ההייטק הישראלי, וספציפית היותי חלק ממרכז הפיתוח של SAP בישראל, בהחלט תרמו לתחושת ההשתלבות בחברה. ב-SAP אני כל הזמן בעשייה טכנולוגית מאתגרת. בתור מתכנתת בצוות שעוסק בפיתוח של אחד מתחומי הליבה של החברה, ענן, אני מרגישה כל הזמן בעשייה טכנולוגית מאתגרת".
"כל מי שהיו איתי על המטוס ניסו לשכנע אותי לוותר על הרעיון לעלות"
בתיה האוסמן, בת 29, מתגוררת היום בתל אביב, היא עלתה לארץ מהולנד בספטמבר 2011, אך מעידה על עצמה שהכתובת תמיד הייתה על הקיר. האוסמן גדלה בבית ציוני, בשגרת חיים שכללה המון ביקורים בישראל, לצד לימודים בבית ספר יהודי, תנועת נוער ציונית ותוכנית מסע ששכנעה אותה לעלות לארץ.
עם הגעתה ארצה, ישר התחילה מכינת עולים באוניברסיטת תל אביב. "סיפור העלייה שלי, מעט שונה", היא מספרת, "לא עליתי במטוס שהיה כולו עולים, אלא ממש לבד. בחורה בת 19 על מטוס, שכבר בצ'אק אין כל הטסים, ישראלים בעיקר, ששמעו שאני עושה עליה ניסו לשכנע אותי לוותר על הרעיון, כל עוד נפשי בי. אך כפי שניתן לראות, השכנועים לא צלחו״, היא צוחקת.
האוסמן מגלה כי דווקא העבודה עזרה לה להרגיש שייכת: "אני מנהלת השיווק בסטארטאפ Mine, שפיתח טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית, שעוזרת לצרכנים להחזיר לעצמם את השליטה על המידע האישי שלהם ברחבי האינטרנט. הפיתוח שלנו לא רק מקל על אנשים לשמור על המידע האישי שלהם ולשלוט בו, אלא גם מחנך את הציבור והשוק כאחד כי המידע האישי שייך לאנשים ולא לחברות הדאטה. בשנה וחצי האחרונות לא רק הצלנו עשרות אלפי אנשים מפריצה למידע האישי שלהם, מגניבה ומשימוש בלתי הולם בו, אלא אנחנו משנים תפיסה – וזה הסיפוק הגדול באמת. לעבוד בחברה שעושה משהו טוב בעולם ושמצליחה לגרום לציבור הצרכנים וחברות כאחד להסתכל על נושא כל כך אקוטי - כמו מידע אישי ופרטיות - בנקודת מבט קצת אחרת".
"דאגתי להשתלב בחברה הישראלית מכל הכיוונים, ולא רק בעבודה. האסרטיביות והישירות, הן תכונות המאפיינות את ישראל לדעתי, לכן היה לי חשוב ללמוד ולאמץ אותן. אני חושבת שזה אחת התרומות הגדולות ביותר שיכולתי לקבל מהעבודה בישראל. עכשיו אני בתהליכים ללמד את עצמי לא לבקש סליחה על כל דבר", היא מוסיפה.
לא חששת לעלות לבד לארץ?
"זה עלול קצת להפתיע, אבל אני מרגישה פה הרבה יותר בטוחה ממה שחשתי בהולנד. ללכת לבדי ברחוב בלילה מרגיש לי כמשהו נורמטיבי, בשונה לאיך שהרגשתי לפני שעליתי. מעבר לכך, תחושת ה'אני יהודי בארץ היהודים', גורמת לך להרגיש נוח עם מי שאתה ומה שאתה, בלי צורך לפעמים להצניע. אני בבית שלי פה בישראל. מה שבטוח הוא שאין מקום אחר שהייתי רוצה לבנות בו בית, משפחה וקריירה. תל אביב בעיני היא העיר הטובה ביותר, תחושת החופש והשחרור להיות מי שאתה מאוד מורגשת בעיר זו".