יפתח צפריר, 30, סיים בקיץ שעבר את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של ילדים באוניברסיטה העברית, וכבר הגיש את עבודת התזה. הוא תיכנן לפנות להתמחות באחד מבתי החולים הגדולים, אך כשראה כי זמן ההמתנה עד לתחילת ההתמחות במגזר הציבורי נע בין שנה לשלוש שנים - ויתר על החלום. במקום זאת, החליט להגיש מועמדות להתמחות בפסיכולוגיה חינוכית ברשות מקומית באזור המרכז.
"היה לי חבל לאבד שנה מחיי המקצועיים", אומר צפריר. "בתחום הפסיכולוגיה החינוכית ההמתנה קצרה מאוד - כמה שבועות בלבד - מכיוון שקיים היצע גדול של משרות במחלקות החינוך של הרשויות המקומיות. אני שלם עם שינוי הכיוון שעשיתי".
גם כשנמצאה התמחות, לדבריו, מדובר בהתמחות ארוכה ולא מתגמלת. "זה כרוך בארבע־חמש שנים שבהן המתמחה עובד בחצי משרה בשכר שנע בין 2,500 ל–3,500 שקל", מסביר צפריר. "יתרה מכך, ההתמחות עצמה נחלקת לכמה שלבים - החל בעבודה במרפאה ועד לשלב האחרון, האשפוזי, בבית חולים - אלא שכדי לעבור מהשלב האחד לשני, על המתמחה להמתין כשנה, וזמן ההתמחות מתארך.
"כיום, כדי שאוכל לחיות בצורה סבירה, אני עובד בהרכב שמקיים ערבי שירה בציבור", הוא מספר. "חברים שלמדו אתי משלימים הכנסה בעבודה במכוני מיון - אבל גם שם מקבלים שכר רעב. כל המסלול מסיום הלימודים באוניברסיטה ועד שאתה נהפך לפסיכולוג ממותג, הוא דרך ייסורים".
שקלת לוותר על קריירה של פסיכולוג?
צפריר: "הייתי קרוב לשבירה. שקלתי לעבור הסבה מקצועית ולעבוד בחברת היי־טק, שם השכר והתנאים הנלווים מצוינים, אבל חברי ההיי־טקיסטים הזהירו אותי שבעוד עשר שנים, כשאגיע לגיל 40, כבר לא יהיה לי מה לעשות שם - וכנראה אשאר בלי תעסוקה. זנחתי גם את הרעיון הזה".
דנה אלפסי, 26, התחילה באוקטובר האחרון לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון. "החלום שלי הוא לשלב בין קליניקה פרטית לבין עבודה ציבורית במרפאה לבריאות הנפש", הוא מספרת. "אלא שאני יוצאת לדרך של אי־ודאות, ולא ברור לי כמה שנים יחלפו עד שאתבסס במקצוע".
הבעיה, לדבריה, נובעת מהעובדה שאין כל חפיפה בין המספר המועט של התקנים שמשרד הבריאות מקצה עבור מתמחים, לבין מספר הסטודנטים המסיימים את לימודי הפסיכולוגיה הקלינית. "במקצוע הרפואה, למשל, פותחים תוכנית לימודים באחת האוניברסיטאות רק כשבטוחים שאפשר לאייש תקנים של מתמחים", היא אומרת.
"בפסיכולוגיה, לעומת זאת, יש בלגן. כ–100 תקנים מתפנים בכל שנה עבור מתמחים, לעומת 180 סטודנטים שמסיימים את לימודי התואר השני בכל שנה. המצב הזה נמשך כבר כמה שנים, והבעיה רק תחמיר אם ייפתחו עוד מקומות לימוד באוניברסיטאות ובמכללות".
ומה תעשי בתקופת ההמתנה עד לתחילת ההתמחות?
אלפסי: "אמשיך לדוקטורט, אתנדב במוסד שיקומי, או שבכלל אמלצר במסעדה".
אלפסי הצטרפה לקבוצות בפייסבוק שמנסות להפעיל לחץ על משרד הבריאות כדי שיגדיל את מספר המלגות (השכר שמשרד הבריאות משלם למתמחים), ואת מספר מקומות ההתמחות לפסיכולוגים, ויקצר את זמן ההמתנה הארוך עד לתחילת ההתמחות.
"התהליך שיש לעבור בדרך לעיסוק בפסיכולוגיה הוא לעשירים בלבד", היא טוענת. "כבר בלימודי התואר הראשון יש תחרות חזקה בין הסטודנטים, וזה מחייב לשמור על ממוצע ציונים גבוה. גם ההכנה לבחינות מחייבת משאבים - ואין כמעט זמן לעבוד".
במקביל ללימודיה, אלפסי מתפרנסת כמתרגלת במבוא לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, בשכר של 1,500 שקל בחודש - "אבל למעשה אני ממומנת על ידי ההורים", היא אומרת. "אין לי ברירה".
לימור אלון, 28, סיימה בקיץ האחרון תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר, וממתינה שיתפנה מקום להתמחות. את זמן ההמתנה היא מעבירה בעבודה התנדבותית עם בני נוער משכבות מצוקה, ולפרנסתה היא מעבירה שיעורים פרטיים באנגלית, עובדת כרכזת תוכנית הבוגרים ב"עמיתי ברונפמן", וגם מלמדת כתיבה אקדמית במכללת אפרתה.
"אני מעריכה שייקח לי שלוש שנים עד שאתקבל להתמחות, מכיוון שיחד אתי ממתינים כעת לא פחות מ–215 איש כדי להתחיל בה", אומרת אלון. "בשדרות מחפשים פסיכולוגים שיטפלו במי שנפגע נפשית במהלך מבצע צוק איתן. הייתי שמחה לעבוד שם, אבל אני תקועה ברשימת ההמתנה".
"חסרים פסיכולוגים התפתחותיים"
ד"ר עידו זיו, פסיכולוג קליני וראש החוג לפסיכולוגיה במכללה למינהל (לימודי הפסיכולוגיה במכללה זו הם לתואר ראשון בלבד), מצדיק את התהליך הארוך שעוברים מסיימי התואר השני בפסיכולוגיה עד ליום שבו הם יכולים להתחיל לעבוד כפסיכולוגים בזכות עצמם ולהתפרנס מהמקצוע.
"אכן, במסלול הטיפולי ההכשרה היא מייגעת", הוא אומר. "צריך לסיים תואר ראשון, אחר כך תואר שני, ולאחר מכן, כעבור תקופת המתנה ממושכת, לעבוד ארבע שנים בחצי משרה כמתמחה. בתקופת ההתמחות יש לעמוד בקריטריונים כמו שעות הדרכה בדיאגנוסטיקה ובפסיכותרפיה, ויכולת לקלוט אנשים לטיפול. ואולם פסיכולוגיה, בשונה מעריכת דין או ראיית חשבון, היא חלק ממקצוע הרפואה. חשוב שההתמחות בה תהיה ארוכה ומעמיקה, כי מי שהכשרתו תהיה קצרה - הטיפולים שיעניק יהיו פחות טובים.
"עם זאת, יש לעשות זאת אחרת: במקום לזרוק את האנשים כדי שיחפשו מקום התמחות, יש להטיל על המוסד האקדמי שבו הם לומדים את האחריות לשיבוצם במקום התמחות", מציע זיו. "כך נתקרב לאיזון בין מספר מסיימי התואר השני לבין מקומות ההתמחות, בלי רשימות המתנה. אני רוצה לשבח את המרכז הבינתחומי שכבר הולך בכיוון הזה ומבטיח לימודי תואר שני בפסיכולוגיה בנוסף לשנה ראשונה של התמחות".
מדוע ההצפה הזו באנשי מקצוע התרחשה מלכתחילה? ד"ר ימימה גולדברג, הפסיכולוגית הראשית במשרד הבריאות, אומרת כי בעיית ההמתנה הארוכה להתמחות נוצרה מכיוון שהאוניברסיטאות והמכללות פתחו תוכניות לימוד בלי שום תיאום עם משרד הבריאות, לאחר שנוכחו לראות שפסיכולוגיה היא מקצוע מבוקש וממותג, בעיקר פסיכולוגיה קלינית.
"המוסדות האלה פתחו תוכניות לימוד בלי קשר לצרכים", טוענת גולדברג. "התרעתי על כך בפני המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), והדו"ח האחרון של מבקר המדינה על המל"ג מציין זאת. יש בישראל מחסור בפסיכולוגים חינוכיים ובפסיכולוגים התפתחותיים - אבל לא בפסיכולוגים קליניים, בגלל עודף מגמות הלימוד בתחום זה. יש בישראל 12 אלף פסיכולוגים רשומים - מחציתם קליניים.
"אבל את האקדמיה זה כנראה לא מעניין, והיא ממשיכה להוציא מאות מסיימי תואר שני מדי שנה, בעוד תקציב המלגות למימון שכר המתמחים - בסך 27 מיליון שקל בשנה - אינו גדל בהתאמה. אני מסכימה שההמתנה להתמחות היא ארוכה ושהשכר למתמחים עלוב. אנחנו עושים מאמצים להקטין את התורים להתמחות, אבל בשביל זה צריך תוספת לתקציב המלגות - מה שאינני רואה שהולך לקרות בקרוב".
"המתמחים מעדיפים להרכין ראש"
רן ספיר, 30, עובד כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית זו השנה השנייה בבית חולים לב השרון בפרדסיה. כדי להשלים את הכנסתו הוא עובד גם במשרה חלקית בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב. ספיר עומד כיום בראש ועד המתמחים בפסיכולוגיה קלינית - גוף שאינו רשמי, אך נאבק למען קיצור משך ההמתנה להתמחות ולשיפור תנאי ההעסקה של המתמחים.
אנשי הוועד הם מפעילי המחאה החברתית של קיץ 2011 - והם, יחד עם ספיר, הפגינו אז "למען הפסיכולוגיה הציבורית", בטענה שזו סובלת מהזנחה בגלל התנאים הירודים של המתמחים.
"אם המתמחים במגזר הציבורי משתכרים כ–3,500 שקל בחודש, במגזר הפרטי השכר מחפיר עוד יותר ומסתכם ב–2,000 שקל. במגזר הפרטי אין פיקוח - וכל מעסיק משלם כמה שהוא רוצה", אומר ספיר. "קח אדם בן 26–27, שסיים את לימודי התואר השני. עד שהוא מוצא מקום התמחות ומסיים, חולפות עוד שש שנים. בגיל 33 הוא יכול להתחיל לעבוד במקצוע. אשה (80% מהפסיכולוגים הקליניים הם נשים) שלא ויתרה על חופשת לידה - תתחיל בגיל מאוחר יותר. וגם אז מגלים שלפתוח קליניקה זה לא פשוט, כי צריך לבנות קהל, ובשונה ממקצועות אחרים יש לקבל הדרכה מפסיכולוג בכיר - כך שיוצא שההכנסה הכספית שנותרת היא נמוכה".
אפשרות שנייה, לדברי ספיר, היא לא לפתוח קליניקה, אלא להתחיל לעבוד כשכיר בבית חולים פסיכיאטרי. "בבית חולים כזה, פסיכולוגית שהיא אחראית מחלקה, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ותואר שני בפילוסופיה עם 22 שנות ותק, מועסקת בחצי משרה תמורת 4,900 שקל בחודש", הוא אומר. "נכון, מדובר רק בחצי משרה, אבל פסיכולוגים המועסקים בבתי החולים הפסיכיאטריים, ובשירות הציבורי בכלל, אינם זוכים לעבוד במשרה מלאה - אלא אם כן הם בדרגת מנהל או משמשים פסיכולוג ראשי או סגן פסיכולוג ראשי של בית חולים.
"מי כן מסודר כלכלית? מי שבן הזוג שלו הוא איש היי־טק או בעל כל מקצוע מכניס אחר", אומר ספיר.
ביולי צפויה להיות מיושמת הרפורמה שתעביר לידי קופות החולים את הטיפול בבריאות הנפש (נוסף על בתי החולים). זו בשורה לפסיכולוגים קליניים?
ספיר: "אין כל התחייבות של קופות החולים להעסיק פסיכולוגים. הן בהחלט עשויות לקלוט אחיות שעבדו בבתי חולים פסיכיאטריים, או עובדים סוציאליים. הרפורמה אינה מבטיחה לנו פתרון".
אז למה ועד המתמחים בראשותך לא מצליח לארגן מאבק אפקטיבי?
"פסיכולוגים קליניים מפוזרים באין סוף מקומות התמחות. הם מעדיפים להרכין ראש ולהשלים עם השכר הנמוך עד לסיום ההתמחות, כי הם רוצים לשרוד", אומר ספיר.
"גם שוק העבודה בעייתי. ראשית, גם פסיכולוגים שאינם קליניים רשאים לעסוק בתחום של הפסיכולוג הקליני - אבל חמור מכך, כל אחד, גם אם אינו פסיכולוג, יכול לתלות על דלת ביתו שלט 'מטפל בדיכאונות' או 'תרפיסטית בשיטת המראה'. אנשים במצוקה יפנו לכל אחד - גם אם הוא לא פסיכולוג - וזה פוגע בנו".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות ב-TheMarker
"ככה אני מצליח להישאר ער בעבודה בלי לשתות קפה"
המהמרים בעולם כבר יודעים מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל