אלוהים בכבודו ובעצמו ישב בין כמה רוגלך באמצע הצלחת, נעץ מבט חד ישר לתוך העיניים שלי והתחיל לדבר לא בקול גבוה במיוחד או נמוך במיוחד, אפילו לא בקול אלוהי במיוחד. בסוף יצא לו משהו כמו "נראה אותך אוכל", לא ממש זוכר את המילים המדויקות. אז אכלתי. לא בביסים גדולים, כי לא באמת הייתי רעב, אבל אכלתי. רק כדי להראות לו שאני יכול לאכול אם אני רוצה. בערך חצי שעה מאוחר יותר נגמר הצום ואכלתי עם המשפחה שלי את סעודת שבירת הצום. רוגלך, בורקסים, חלה, כמה גבינות הכי רגילות – חמישה אחוז, מלוחה, קוטג׳ – ולבסוף קנקן קפה קר שזכור לי כילד רק מהארוחות של רגע אחרי יום כיפור.
רק אני ואלוהים
הימים הנוראים תמיד היו נוראים. היה בהם קונפליקט מתמיד עבור מי שכבר מזמן לא הניח תפילין, לא אכל כשר, לא שמר שבת, ויותר מכל – כבר לא האמין, או מדויק יותר לומר שאולי מעולם לא האמין. הלב רצה ללכת, להשתחרר מהדת, מהמצוות, מהתורה. הראש לא הפסיק לחשוב על הפרקטיקה, איך עושים את זה לאבא ואמא, איך מתחילים לחיות פתאום חיים אחרים, איך מתגברים על הפחד האימתני של הצעד האחרון, זה שאתה אף פעם לא בטוח אם הוא סופו הבטוח של הצוק או תחילתו של המדרון.
הצום נשבר עם כמה גרעינים שחורים בערב שלפני והתנפץ על הרצפה עם כמה רוגלך בערך חצי שעה לפני נעילתו. ועם שבירת הצום נשברה הזוגיות הכי גרועה בתולדות מערכות היחסים – אלוהים ואני. לכל אחד יש את הקו האדום שאחריו כבר אי אפשר להסתכל לבן הזוג בעיניים. לפעמים זו בגידה סתמית, לפעמים אנוכיות אכזרית, לפעמים ריב שמתחיל במשחת שיניים ונגמר על הספה. אצלי ואצל אלוהים זה קרה ביום כיפור.
לכאורה, הוא ואני היינו בנקודת השיא שלנו. יום כיפור היה הרגע שבו מבחינה רגשית הוא הכי הצליח לגעת בי. משהו בנעימות הלבנה, משהו בקהילתיות החמימה, משהו במבנה ההזוי של בית הכנסת שגרם לכך שבניגוד למקובל הגברים יעמדו מאחורי הנשים, כשביניהם מפרידה מחיצה דקה – כשכל אלה קשורים בשרוך בלוי וסגפני של היום הנורא הזה – הזיז אצלי משהו. איפשהו. מתישהו. בין הגרעינים לרוגלך התחברתי בעיקר לתפילת "ונתנה תוקף" המיוחסת לרבי אמנון ממגנצא, ובעיקר למילים "כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה; ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו; אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם, כי הם בשר ודם".
באותו הרגע התנתקתי מכולם – מאבי ואחי שעמדו לידי; מהתחושות הקשות שליוו אותי בכל פעם שהכיפה נחה על השיער; מהעובדה שהייתי כבר במקום כל כך אחר. העיניים נעצמו, כפות הידיים התכווצו לשני אגרופים, כפות הרגליים עלו כמה סנטימטרים מעל פני האדמה, הנשמה שלי התעוררה והמילים התנפצו כמו גלים על המזח בתוך חלל בית הכנסת, פוגעות בקיר הדמיוני שמולי וחוזרות ומקציפות אותי, פעם אחר פעם, שוב ושוב ושוב. דמיינתי שכולם מסתכלים רק עליי, אלוהים ואדם. הרגשתי שאני ואלוהים מזדווגים לישות אחת בין שמיים וארץ, כמו בתולת ים שלא סגורה היכן מקומה הטבעי – על האדמה או בתוך מי האוקיינוס. הדמעות שטפו את הפנים שלי, כמו אחרי הלוויה או כשמישהי מיוחדת אומרת לך סופסוף שהיא אוהבת אותך גם. אלוהים נישק אותי בשפתיו האלוהיות וניתק ממני לנצח. הסדרתי את הנשימות, נשימות של אחרי אורגזמה או ספרינט במדרגות, וחזרתי להיות החילוני שאני.
עברו מאז – מהפעם האחרונה שבה הייתי בבית הכנסת – בערך תשע שנים. בכל צהרי יום כיפור שעבר מאותו יום כיפור של התגלות, בין נשנוש קל לצפייה בסרט, אני מקשיב בשעות הצהרים לשליח ציבור דמיוני שמייחס לאלוהים בתפילת "ונתנה תוקף" תכונות אלוהיות, רחמניות ועילאיות. ואז אני מצטרף אליו בעיניים עצומות ואגרופים קפוצים, מפלרטט חרישית עם הניגון, חוזר על המילים בחצי געגוע ומדמיין מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.