באוקטובר 2006 פרץ נהג המשאית צ'ארלס רוברטס, 32, לכיתה היחידה בעיירת האמיש ניקל מיינס שבפנסילבניה. הוא סילק באיומי אקדח את הבנים, קשר את 10 הבנות הנותרות, בגילאי 6 עד 13, וירה בהן מטווח קצר. 5 מהבנות מתו מפצעיהן, היתר נפצעו קשה. כשהמשטרה הגיעה למקום התאבד הרוצח בירייה.
הטבח המחריד עורר הדים בעולם ועיתונאים הגיעו לעיירת האמיש הקטנה כדי לסקר את הלוויות הקורבנות והרוצח. אף אחד מהם לא ציפה לתגובה המפתיעה של קהילת האיימיש: עוד בטרם התקררו גופות בנותיהן, הודיעו ההורים השכולים שהם מוחלים מחילה גמורה לרוצח ומשתתפים בצער משפחתו. אבל הם לא עצרו כאן. להלוויית הרוצח הגיעו הורי הנרצחות עם משלחת מכובדת של 75 מבני הקהילה. הם הציעו תנחומים לאלמנה, הביאו לביתה תבשילים תוצרת בית ואף הקימו קרן צדקה לטובת משפחת הרוצח.
במשך חודשים עסקו כלי התקשורת בשאלה איך יכלו בני האמיש לסלוח. נכון אמנם שהציווי לא לנקום ולא לנטור הוא ערך עתיק וידוע בדתות השונות אבל יחד עם זאת, וברוב המכריע של המקרים, נראה שהטבע האנושי מגיב בתחושות כאב, תסכול וזעם, בטח לא בסליחה מוחלטת ומיידית.
ספר אמריקאי חדש, "Amish Grace: How Forgiveness Transcended Tragedy", שיצא לאור לפני ימים אחדים, מנסה לשפוך אור על הפרשה. בין השאלות שעולות בו: האם האמיש סלחו באמת או שהם בסך הכל קיימו מצווה דתית; למה אנחנו רואים ביכולת לסלוח התנהגות חריגה ולא מקובלת; והאם גם אנחנו יכולים לסלוח?
שלושת מחברי הספר, מומחים לתרבות האמיש, מערערים על ההנחה שלפיה התגובות הנכונות והטבעיות במקרה של רצח אהוב הן זעם ורצון לנקום. המחברים מציעים אפשרות שדווקא הגישה של האמיש, שמתמקדת בהחלמה ובתקווה לעתיד, היא התגובה המתבקשת, ותוהים האם לא התרחקנו מהטבע האמיתי שלנו ואימצנו את האלימות והשנאה בתירוץ שקרי ש"זהו טבע האדם". האלטרנטיבה של האמישים, מציע הספר, מיטיבה עם הבריאות הנפשית של מי שמצליח למחול, ומדגישה את התועלת והחסד הגדול שטמונים כאן בעיקר עבור הסולח, ולאו דווקא עבור האדם הפוגע.