אחרי קיץ של מחאה ודרישה חד משמעית לצדק חברתי, מגיע החורף. כולנו מתכרבלים בבית, מקטרים על המצב שרק הולך ומחריף, ויש מי שכבר מתכונן להפגנות שאולי יתחילו עם בוא האביב. אם אתם רוצים לעשות משהו למען החיים של כולנו ואין לכם רצון לחכות לעונת ההפגנות הבאה, אתם מוזמנים לנסות משהו שונה. מדובר ב-AUM, המדיטציה החברתית הראשונה בעולם. חובבי המדיטציות בכלל ואת עולמו של המורה הרוחני אושו בפרט, מכירים את המדיטציה. אבל ביום שבת הקרוב תהיה לכם הזדמנות נדירה לחוות את המדיטציה בהנחייתו של מי שהמציא אותה, וירש.
וירש (73) נולד בארה"ב תחת השם דני יוסון סנשז. הוא התמכר להרואין כבר בגיל 14, ולאחר כמה ניסיונות גמילה כושלים הגיע לבית הפניקס, שם הצליח להיפרד מהסמים. זה היה בשנת 1967, ודני הצעיר הפך אט אט ממכור לסמים למטפל בהתמכרויות. שלוש שנים לאחר מכן הוא הקים את השלוחה של בית הפניקס בלונדון.
במרוצת השנים פגש דני את מי שהפך למורה הרוחני שלו, אושו, שנתן לו את השם אננד וירש, שמשמעותו בסנסקריט "אושר עילאי מעבר לפחד". בהשראתו של אושו הוא הקים בשנת 1978 בהולנד את אושו-יומניברסיטי, אותו הוא מגדיר בתור "בית ספר להתפתחות אישית", המציע סדנאות ומסגרות שונות העוסקות בנושאים שונים. במרוצת השנים בנה לעצמו וירש שם של אחד התרפיסטים המפורסמים ביותר בעולם הרוח בכלל, ובעולמם של ממשיכי דרכו של אושו בפרט.
מדיטציית אום תוכננה על ידי וירש ואושו ביחד, במטרה להפגיש את האדם עם עצמו בכל המצבים – כעס, אהבה, איבוד שליטה, הרפיה, כאב, צחוק וחושניות – וכל זה יחד עם אנשים נוספים. מדובר במדיטציה דינמית ואינטנסיבית הכוללת 12 שלבים. לדוגמא, השלב הראשון נקרא בחזרה לגיהינום, ובו עומדים מול אדם אחר, מסתכלים לו בעיניים וצועקים "אני שונא אותך". בשלב הבא, שלב גן העדן, עושים את אותו הדבר רק שאומרים "אני אוהב אותך", מחזיקים ידיים ומתחבקים. בהמשך רצים, מנערים את כל הגוף, צועקים, צורחים, מרביצים לכריות, רוקדים, בוכים, צוחקים, עד השלב ה-11, בו נמצאים בשקט, בעיניים עצומות או פקוחות. בשלב האחרון מברכים את הברכה ההודית נמסטה, ומתחבקים עם כולם.
ניפגש במגרש
בימים אלו הוא מבקר בישראל, ביקור נדיר יחסית – הביקור הקודם שלו היה לפני 12 שנה. במסגרת הביקור הוא עתיד להעביר כאן מספר סדנאות, חלקן לאנשי מקצוע וחלקן לקהל הרחב. החיבור של וירש לישראל הוא חיבור אישי. בראיון מיוחד ל- mako הוא מספר שכאשר הוא גדל בניו-יורק, הוא גר בסמיכות לסנדקית שלו, אישה יהודייה ממוצא ספרדי, עם שורשים בספרד מהמאה ה-16. "היא סיפרה לי על הסבל שהם עברו וכל הרדיפות, ואני זוכר שאיחלתי לכך שאוכל לגרום לה להרגיש טוב יותר. כתוצאה מכך, תמיד היה לי חיבור מיוחד עם יהודים".
החיבור של וירש עם העם היהודי, והאהבה שלו לארץ ("אני רואה את ישראל כמדינה כל כך יפה, זה כמו לצעוד בהיסטוריה עבורי") אינו משנה כהוא זה את התסכול שהוא חש ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "פעם הייתה לי פנטזיה למלא איצטדיון כדורגל, מחציתו עם פלסטינים ומחציתו עם ישראלים, שבמשך שלושה חודשים כולם יצרחו 'אני שונא אותך' אחד כלפי השני. לאחר מכן תהיה הפסקה, ואז במשך שלושה חודשים הם יסלחו אחד לשני. לבסוף, בשלושה החודשים האחרונים הם יפתחו את הלבבות ויגידו 'אני אוהב אותך'. אני מבין שאני לא ריאליסטי, שאני חולם. אני מסתכל על המציאות: היא גרועה. אבל אני מעוניין להשפיע על אוקיינוס הטירוף שאני רואה מסביב עם גל של אהבה".
בהתאם, החלום שלו הוא שישראלים ופלסטינים יקשיבו אחד לשני כאחים ואחיות במקום כאויבים. "אני רוצה שתקבלו את העובדה שאין ביניכם הבדל ביולוגי, שמבנה ה-DNA שלכם דומה. אני רוצה שתתפייסו, שתסלחו אחד לשני, ואני רוצה שתצרו שלום ותמיכה הדדית. זה החלום שלי. אבל בתור ריאליסט, אני אסתפק בהתחלה בהקשבה הדדית".
לקבל את הכאב של האחר
כשאני מבקש ממנו לנתח את המציאות, הוא מתחיל – כצפוי – בילדות. "כשאתה גדל, והכאב הופך להיות גדול מדי, דרך טבעית להגן על עצמך מפניו היא לבנות שכבה של בידוד. התוצאה של הבידוד הזה היא 'אני צודק ואתה טועה', 'אני בסדר ואתה לא בסדר', 'הדת שלי טובה מהדת שלך'. זה הכל מנגנון הגנה אחד גדול. אם אתה מגן על הבידוד שלך במהלך החיים, אתה תהיה עסוק בלמצוא דרך להרגיש בטוח. לעומת זאת, אנשים שיש להם את האומץ להסתכל אל תוך עצמם, לרפא ולשחרר את הכאב, ולקבל את הכאב של האחר – הם ייצרו תקשורת אנושית".
כל זה מתחבר כמובן למדיטציית האום שווירש יצר. "יצרתי אותה כדי לשבור את מה שאני מגדיר בתור גורם הבידוד בבני האדם, ולעמת את האנשים עם מה שהם מפחדים לראות. רציתי למצוא דרך לגרום לאנשים לראות את עצמם כפי שהם באמת. הם לא רק ההתנהגות שלהם, הם לא רק הרגשות שלהם, הם לא רק המחשבות שלהם. הם משהו עמוק יותר, משהו רוחני. רציתי שהם ילכו פנימה ויגלו את האהבה שבלבבות שלהם".