כל מי שתשאלו אותו "מי אתה?" יענה לכם באופן אוטומטי בשמו. השם שלנו נחשב לזהות האינטימית ביותר שלנו. זה מי שאנחנו.
כמובן שאם אנחנו חושבים על זה, אנחנו יודעים שהשם שלנו לא יכול להיות באמת מי שאנחנו. כשאנחנו ישנים שינה עמוקה, אין לנו שם. אפילו כשאנחנו חולמים, השם נעלם. למרות זאת אנחנו נשארים מי שאנחנו, עם או בלי השם שלנו.
בכל פעם שאנחנו מתעוררים מהשינה, אנחנו עוברים את אותו תהליך של "זיהוי עצמנו" מחדש. זה כמו שמדליקים מחשב, ומערכת ההפעלה מטעינה את הסביבה המוכרת - איפה אני (זה חדר השינה שלי), מה זה הצליל החזק הזה (זה השעון המעורר שלי, אני חייב לכבות אותו), ואז כל מה שאני יודע על עצמי – אני ג'ון, כאן לידי זאת אשתי, בקרוב אני צריך ללכת לעבודה, אני עורך דין, בבוקר אני אוהב לשתות תה ירוק עם דבש, וכו' וכו'.
בעוד שבדרך כלל זה קורה בהבזק, כל כך מהיר עד שאנחנו אפילו לא מרגישים אותו, הרי שמזמן לזמן חווים מרבית האנשים האטה של התהליך הזה. לפעמים זה קורה כשיש לנו חום, או כשאנחנו ישנים בסביבה לא מוכרת, או סתם כשאנחנו מתעוררים משינה עמוקה במיוחד.
בזמן כזה בו המודעות עדיין איננה ערה לגמרי, אנחנו יכולים ממש לראות איך שזה קורה - הרגע הראשון של חוסר ההתמצאות לפני שאנחנו יודעים היכן אנחנו, לפני שאנחנו יודעים מי אנחנו. ברגע הזה אין לנו שם, אין לנו זהות, אנחנו בגדר צופים מן הצד שמפנימים את סביבתם. ואז, כהרף עין, הכל כבר שם. ומה שעולה ראשון זה השם שלנו.
עושה רושם שהרבה מאוד ממה שאנחנו יודעים על עצמנו קשור בשם שלנו. רק אחרי ששיניתי את שמי (בפעם הראשונה), הבנתי עד כמה גדול ה'מטען' שהיה מחובר אליו. כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה אנשים שהשתמשו בצליל המוכר הזה כדי להתייחס אליי.
זה גרם לי להיזכר במורים מבית הספר, חברים, מפקדים בצבא, משפחה, כולם משתמשים בשם הזה וממלאים אותו במטען של הרגשות ושל הציפיות שלהם, נותנים לי מושג לגבי מהותו של האדם שמחובר לשם הזה. בדרך מסוימת, השם פיתח לעצמו חיים משלו. ולמרות שאהבתי את שמי, נוכחתי לדעת שזה מאוד מרענן להתחיל להשתמש בשם חדש.
עבורי זה הרגיש כמו להיוולד מחדש. עם שמי החדש, הרבה קונוטציות וציפיות שהיו מחוברות ל'זהותי הקודמת' הוסרו, וכשאנשים קראו לי, פשוט התחלתי לחייך, בגלל שהשימוש בשם הזה נעשה תמיד באהבה, על ידי אנשים שקרובים אליי בדעותיהם, או שקיבלו את הבחירה שלי מתוך כבוד אליי, אפילו אם היא נראתה להם קצת מוזרה.
הרבה אנשים שמחפשים את דרכם הרוחנית בוחרים לשנות את שמם, ובמקרים רבים זה גורם לחרדה בקרב חברים ובני משפחה, שמתקשים לקבל את השינוי או אפילו להתרגל אליו. אולי זה סימן לעוצמת החיבור שבין השם שלנו ובין הזהות שלנו, ויותר מכך, ההתנגדויות האלה יכולות להיות תוצאה של הפחד שיש להרבה מאוד אנשים מכך שמי שפונה לרוחניות 'מאבד את עצמו'.
כנראה שזו יותר הסיבה השנייה מאשר הראשונה, מאחר שרוב האנשים שפונים לרוחניות ובוחרים לשנות את שמם, מקבלים את שמם החדש מהגורו שלהם. התפיסה של ההתמסרות, שמהווה חלק גדול בתהליך החניכה על ידי הגורו, וקבלת שם חדש, הם הדברים שמפחידים אותנו הכי הרבה.
במערב אנחנו גדלים על האמונה בערכן של האינדיבידואליות, הבחירה החופשית, והתוויית דרכנו האישית בעולם. מהצד השני, מסורות המזרח מכבדות את התפיסה של ההתמסרות, ומחשיבות אותה לגישה הנכונה שתביא לצמיחה רוחנית. לאקט ההתמסרות עצמו יש ערך עצום בעיני המאמינים, ויש הרואים בו חשוב אפילו יותר מהלימוד או ממידת האותנטיות של הגורו לו מתמסרים.
בדרך כלל השמות שניתנים הם שמות בסנסקריט או ממסורת 'נכרית' אחרת, דבר שמגדיל את האיום לכאורה. יש כאלה שיאמרו, שלא רק שאתה מוותר על האישיות שלך, אלא גם על השורשים שלך, המסורות שלך, ותוך כדי כך מבזה את הוריך, מאחר שקביעת השם שלך היא זכות שניתנה להם על ידי האל.
בדרך מסוימת, הטיעונים האלה נכונים. בקבלת שם חדש, מחפשי הדרך הרוחנית משחררים באופן סמלי הרבה מאמונותיהם הקודמות לגבי עצמם ולגבי העולם, על מנת לחפש משמעויות עמוקות יותר שאפשר לגלות אותן רק עם לב פתוח וראש פתוח, כשאתה חופשי מהנחות קודמות ומנאמנויות קודמות.
"השליכו אותם אל האש" יאמר מוג'י, הגורו שנתן לי את שמי החדש, על כל התפיסות שאנו נאחזים בהן. "וכשתסיימו להשליך כל מה שתמצאו אל האש, השליכו פנימה גם את עצמכם. האש הזאת לא תשרוף אתכם; היא תשרוף רק את מה שאתם לא".
הדרך לאושר ואהבה מתחילה בכם: הכירו את חוק הקבלה העצמית
הוא מאמין בה' מאז גיל 3 והיה לחזור להיות אנונימי. שאלון רוח עם שי גבסו
