אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה לי, כי עד אחרי הצבא שום דבר כזה עוד לא היה לי בראש. לא ברור גם מאיפה נחת עלי הרעיון, כי אצלי בבית לא דיברו על דברים שכאלה. אולי היה זה ספר הזן הידידותי ההוא, קטן וירוק, שהתפלח איכשהו לחדר השינה שלי בתחילת שנות העשרים, מסמן את הדרך שעליה אצעד במשך שנים. כך או אחרת זה נתן לי תקווה, רקם לי חלום.
בגיל 21 התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ועולמי התערער. עד אז חשבתי משום מה שהכל אצלי פיקס - שאיכשהו דווקא אני, מכל העולם, יצאתי בנס משנות הילדות בלי אף שריטה או צלקת. לא שהייתי מאושר או משהו כזה, ממש לא, אבל חשבתי שאלה החיים. במבט לאחור אין מנוס מלהודות בעובדה שפשוט לא היה לי שמץ מי אני, אילו דברים אני מאחל לעצמי, מה צפון עמוק בתוך הלב. הייתי ילד טוב ירושלים, עשיתי מה שצריך לעשות, ניסיתי לרצות את כל העולם. כששאלו אותי מה החלום שלי הייתי אומר "שקט". כל כך רועש היה לי בפנים.
ואז היא הגיעה, ההבטחה הגדולה. ולכמה חודשים או שנים היה לי נדמה שהיא אצלי בכיס הקטן. כאילו, מה הבעיה? כל כך הרבה מורים וספרים מדברים עליה, כל כך הרבה מתכונים מדויקים נכתבו. צריך רק להאמין, ככה חשבתי, ולעשות מה שאומרים לך. רצפטים פשוטים, שום דבר בשמיים: נבט חיטה זה טוב, קפה שחור רע, מדיטציה חובה, לדפוק את הראש בשום אופן. אל דאגה, חברים, הליידי תבוא ותסדר את הבאסטה. אם בודהא יכול וטיוהר יכול, מה יש בהם שאין בי? הייתי על המסלול הישיר, לא היה לי ספק שאצליח. סמכתי עליה, על המאדאם אנלייטמנט. בניתי עליה, על הגברת הארה.
עד שנמאס לי.
אור ובניו בע"מ
בואו נעמיד דברים על דיוקם, שלא יהיו כאן פדיחות. אין לי מושג אם באמת יש דבר כזה, הארה. אישית אני נוטה להאמין למה שאנשים אומרים לי, ככה שאם הם מעידים על עצמם כמוארים אז למה לא בעצם. נכון, פה ושם פגשתי מוארים שכאלה שהתבררו בדיעבד כמתוסבכים קשות, אבל זה לא אומר כלום. מדי פעם מופיעה בתקשורת ידיעה על נוכל שהתחזה לרופא, עורך דין או פסנתרן. אם ככה, אולי גם בעסקי האור ישנם מתחזים שפלים מחד ובעלי דיפלומה של האקזיסטנס מנגד. מה אני יודע?
בדבר אחד לפחות אין לי ספק: בדרך הרוח ישנן תחנות, מעברים, מדרגות. על השבילים המתפצלים של חיי כבר פגשתי אי אלו גברים ונשים שחיים במקומות גבוהים משלי, מחוברים פי כמה לעצמי הגבוה, מלאי הכרה, משועבדים פחות מכבודי לגחמותיו של האגו. אבל הארה? הרמטית? מוחלטת? הלוואי. כמה התפללתי אליה, כמה סמכתי עליה, ככה נפרדתי ממנה לשלום. אני מהמסלול הישיר להארה פרשתי. לי, כנראה, זה כבר לא יקרה. לפחות לא בגלגול הזה. הלך החלום, נשארה המציאות.
אחת המשימות העיקריות בכל דרך של רוחניות היא לראות את החיים בדיוק כמו שהם - למצוא את נתיב הזהב שבין העצמי העליון לתחתון, להכיר במגבלותיו של המיינד, לא לקחת את הדברים באופן אישי. זה נחמד בהחלט, אין שאלה, אבל מה לעשות, בני האדם הם מכונות משונות - כל מה שהם לומדים הם גם שוכחים. ושוב נזכרים. צעד קדימה, שניים אחור, ישר ועקום, לשבת לקום.
שלום נצנוצים, להתראות הארה
היום, במבט לאחור, העסק ברור לי פחות או יותר: חלום ההארה היה סוג של מפלט עבורי, משהו להיאחז בו בתוך אי הוודאות של החיים. קשה לי? עצוב לי? אני מלא תסביכים כאיצטדיון רמת גן בשעת דרבי? לא נורא, תיכף היא באה. רק עוד ריטריט קטן של ויפסאנה, קונדליני בשעת השקיעה או מיץ סלק אורגני והיא תנחת עלי, טובה וחכמה. ההארה, כך הובטח לי, תציל אותי מעצמי. הו, כמה רציתי אותה. הו, כמה כמהתי לשחרור המיוחל. חמדתי אותה, זאת האמת. וגם אם התופעה נפוצה, הרי שמדובר בהפוך על הפוך: האגו מבקש לעצמו הארה. איזה טוב יכול לצאת מזה?
למשך לילה אחד בחיים הייתי מואר. אין לי רצון להיכנס לזה כרגע, אולי יום אחד אספר מה הלך שם. אבל היה מדבר. והיה חושך. והאני נעלם לטובת כלום אחד גדול שכולל את הכל. אבל אז, מתחת שמיים זרועי כוכבים, כשאסימונים נופלים ומחיצות נמסות, ידעתי שכמו שזה בא זה ילך. אלוהים יודע, אולי יש כאלה שנשארים שם קבוע, צפים מבוקר עד ערב בתוך אוקיאנוס תודעה אינסופי. אני לא הצלחתי. בא השחר, חזרו המחשבות. אחר כך היו לי עוד כמה שבועות של סקקות, מין נצנוצים כאלה של אחדות עם הכל, אבל די מהר חזרתי לעצמי, לסרטים שלי, לפחדים.
בשעה טובה ומוצלחת הפסקתי לייחל למותו של האגו. מתישהו פשוט התחלתי לקבל אותו. כמו שהוא - קטנוני ונוירוטי, חששן וחרמן, רגיש ופגיע, מצחיק ומפתיע, מסתיר וחושף, שואף ונושף. עייפתי מלנסות לשווא להשתיק אותו, להכניע אותו, לבטל את קיומו. כן, בטח - אני עדיין שואף לעצמי הגבוה, עדיין מנסה לנהל דרכו את חיי, להקשיב לקולו, לשמוע בעצותיו. אבל כבר יש לי ריספקט לעצמי הנמוך. נכון, הוא אולי עוד לא ראה את האור, אבל הוא חי כאן איתי, מתחת לעור.
