"כתיבה היא ניתוח לב פתוח, שבו אתה המנתח והלב הוא שלך. אתה עושה את זה בלי הרדמה. אף אחד לא רוצה את זה, כתיבה אמיתית היא כירורגית".
נשמע נורא. אז למה, בעצם, רצית לכתוב?
"בהתחלה רציתי להיות מוזיקאי, כי למוזיקאים יש יכולת לגרום לאנשים את הטרנספורמציה הנפלאה ביותר. רק סקס ושיר פופ יכולים לגרום לך לשינוי מצב רוח בשלוש וחצי דקות. אבל ידעתי שאף פעם לא אצליח להיות טוב כמו שהייתי רוצה להיות. ידעתי שאהיה מוזיקאי מתוסכל כי אדע שיש טובים ממני. בכתיבה מעטות הפעמים שאמרתי לעצמי: 'הבן זונה הזה כתב משהו שלא הייתי יכול לכתוב'".
ומה היה החלום?
"תמיד ידעתי שאהיה סופר. בגיל 17 וחצי כבר פרסמתי ביקורות מוסיקה, ואת הספר הראשון שלי פרסמתי לפני שמונה שנים, אבל אני שונא חלומות. אני גם לא חולם בלילה, אני בעד מטרות, אבל אני היזם הכי גרוע שתפגשי - בכל פעם שיש שמש ויש הזדמנות לאלכוהול ואישה אני אעדיף את זה פי אלף מונים על פני כתיבה".
"אני חייב מחיאות כפיים"
זאת כבר העונה הרביעית בה אמיר, חפר ואיצקו מפילים אותנו מהספה מרוב צחוק. כל עלילות השלישיה נולדות בחדר קטן במשרדי "קשת", בו אדיר מילר ורן נפגשים באינטנסיביות, שולפים את הסיפורים שהכי ריגשו, כאבו, הצחיקו והרגיזו אותם, והופכים אותם למטעמים.
איך התחיל הרומן שלך ושל אדיר?
"כתבתי סדרה על גברים ושלחתי לאבי ניר. הוא אמר שזה מצחיק אבל מריר מדי, והציע שאפגש עם אדיר, שבדיוק עשה פרזנטציה ל'רמזור'. אדיר מתקשר ואומר לי: 'תשמע, לא בא לי לפגוש אותך בכל המקומות של הברנז'ה. אם אני אפגוש אותך שם יבואו צוותי צילום, וישאלו על מה אנחנו עובדים, בלגן'. שאלתי איפה הוא רוצה שניפגש, ואדיר אומר: 'תבוא אליי לרמת גן, לשיכון ותיקים, שם לא יהיו רכלנים תל אביבים כמוך'. אז אני מגיע לשיכון ותיקים, מחפש את המקום, ורואה מרחוק בית קפה עם 'בומים' ותאורה, סט צילום שלם, וצוות של גיא פינס מצלם אותנו ושואל למה אנחנו נפגשים. מסתבר שבדיוק צילמו שם סדרה אחרת, וזאת הייתה הפגישה הראשונה שלנו".
ומה אמרתם להם?
"שאולי נעבוד ביחד על סדרה. קראתי את מה שאדיר כתב והוא אמר לי, תיקח, תגיד מה אתה היית עושה. לקחתי, כתבתי מחדש, עשיתי את הווריאציה שלי, ואז התחבר שם איזה משהו שידענו שזה זה.
"הסיפורים של רמזור מתחילים ממשהו שקרה לנו. בתחילת כל עונה אני ואדיר מוציאים מהכיסים סיפורים, או שאנחנו פשוט מדברים על החיים, זה רמות אינטימיות גבוהות. כל אחד צריך עידוד, לבחור את המישהו הזה שהוא מאמין בו. בעסקי הרוח אתה חייב את מחיאת הכף, חייב צחוק, זה מה שייקח אותך למעלה. אדיר בחר אותי, ואני אותו, ועם כל המורכבות שיש באדיר - לא הייתי יכול לבחור יותר טוב. אנחנו שני פסיכים, שני פקידי ביטוח, עמילי מכס בחדר אחד".
אפשר דוגמא לסיפור שהפכתם לפרק?
"אדיר סיפר לי שיום אחד נכנס עכבר לבית של ההורים שלו, ואבא של אדיר, שהוא האיש הכי אדיש בעולם, אומר לאמא שלו: 'אוי, מאמי, היה עכבר בשירותים, וזרקתי אותו'. אחרי שניה דפיקה בדלת, נכנסת אדריאנה, השכנה הרומניה, ואומרת: 'ראיתם חמוס שלי?'. אי אפשר היה לדמיין את זה. ואז אנחנו חושבים מה קורה אם אדריאנה הייתה הופכת לאדריאן, ומה קורה אם החמוס הוא כספת? אתה מביא את הסיפורים מהחיים. עלילות חפר ואיצקו זה דברים שקרו לנו. לילך, למשל, היא הדמות האהובה שליי. אני אוהב לכתוב אותה אהבת נפש, היא דוברת אמת כפייתית".
השתניתם מתחילת הכתיבה של רמזור?
"בטח. הפכנו להיות יותר מנוסים, יותר אחראיים. אני חושב שבעונה השנייה נכנסנו לחדר וידענו שאנחנו כותבים בשביל עוד עשרים שנה. ככה גם אמרנו לעצמנו, שזה בשביל השידור החוזר. שאנחנו עושים פה משהו מדויק ופשוט ושזה הדבר.
"אייל פאר, הבוס של רדיו 103, קבר את אבא שלו ביום שעלה הפרק של רמזור. הוא חזר בלילה הביתה, ראה את הפרק ושלח לי הודעה שיש לי מקום בגן עדן, כי הצחקתי אותו ביום שאבא שלו מת. זאת ההודעה שהכי ריגשה אותי. אני מרגיש שזאת ממש זכות גדולה".
בימים אלו שריג מתגורר עם דנה ספקטור בדירה תל אביבית ולהם ארבע בנות, אחת שלה והשאר שלו, משתי נשים שאיתן הוא בקשר מצוין. לו ולדנה תכנית רדיו ב-FM103 על זוגיות ומה שבין גברים ונשים. הוא חי ונושם את המדיה על כל גווניה כולל פאנל בטלוויזיה ("דיבור ישיר"), כתיבת ביקורות, ספר ("חיים שתיים"), ותסריטים לסדרות הכי מדוברות, ועם ההצלחה גם ההצעות ללמד את הדור הבא לא איחרו להגיע. שריג מלמד היום סטודנטים לקולנוע, תסריטאות וכתיבה.
למה אתה אוהב ללמד?
"כי זה נותן משהו לכתיבה שלי. כשיש למישהו בלוק כתיבה אני אומר לו, לך תפגוש אנשים שלא יודעים לכתוב, וזה יפתור לך הכל. וגם כי אני באמת אוהב אותם".
אתה לא מפחד לפעמים שיעקפו אותך בסיבוב?
"כאילו, יעשו סדרות וימכרו אותם ב-HBO? אני אהיה גאה בהם מאוד. הוראה היא נתינה, הרבה פעמים זה כפוי טובה ברמות שבא לי להרוג את התלמידים".
מה חשוב לך שהתלמידים ייקחו ממך?
"אנחנו המורים מלמדים את אותם הדברים בדיוק. לכתוב פשוט, מדויק, אמיתי, להחזיק במעקה הסיפור, לא להיות מוח בצנצנת, אני מקווה שהשראה ולהט. שדברים מתחברים פתאום".
השאלון של שרון
מחשבה ראשונה על הבוקר :"מי שפך את זה, מה קרה? תלוי באיזה בוקר, יש את הבקרים האלו שאתה עם הילדים, אז אתה קם ישר לפעילות".
אם הייתי עשיר הייתי: "גר עם המשפחה שלי ליד הים במקום הכי יפה שיש בתל אביב, נראה לי שלא הייתי משנה כלום. לאחרונה תל אביב נהייתה כל כך יקרה שאתה מרגיש כמעט לא מוסרי שאתה קונה תפוח או קפה הפוך".
אנשים מוצלחים בעיניי הם: "אנשים שיודעים לשמוח, שיש להם לשמוח ברגע, שמסוגלים להוות".
אדם מעורר השראה: "דנה ועלמה הבת הבכורה שלי, בת ה-15, שהאופן שבו היא מדברת על העולם ועל טלוויזיה מאוד מעורר השראה. לא צריך לחפש רחוק אצלי".
אומן מרגש: "יש הרבה, כישרון ממש מחרמן אותי, עכשיו אני רואה את הילדה הזאת, לורד, וזה ברור לי כמו שזה היה ברור לי כשראיתי את ביורק בפעם הראשונה. אבל אם היית מגיעה עוד רבע שעה יכול להיות שהייתי אומר לך מישהו אחר".
הכי אוהב בשעות הפנאי: "אהבה. המילה פנאי היא נהדרת, אין לנו פנאי, יש לנו זמן פנוי אבל אין לנו פנאי, זה מושג שהולך ונעלם. גם אין מבוכה חברתית, לא צריך סיגריה אפילו, אפשר פשוט להיות עם הסלולרי. הייתי מת לפנאי ובו הייתי מכניס אהבה, שמש, ים, סקס, לא כתיבה. כתיבה היא מוות".
איפה תהיה עוד עשר שנים? "יש כמה אפשרויות: מחלקת סרטן של אורנג', על אי ביוון עם דנה. הדבר שאני הכי רוצה הוא שגרה שקטה. ובשנתיים הקרובות שהסדרה החדשה שאני עובד עליה, 'צ'קים', תהיה כתובה ערוכה ומצולמת. היא על גבר שמתחתן ושוב מתגרש ומתחתן, זה עליי ועל חבריי לגירושים".
רגע מוצלח: "לפני שבוע ראו את רמזור, משהו שכתבנו אני ואדיר בחדר קטן, קרוב למיליון אנשים באותו רגע. זאת תחושה שקשה להסביר, תחושה בודדה גם. יש איזו ידיעה שאולי לא תחזור על זה אף פעם, אבל זאת הצלחה בעיניי, זאת תחושה מטורפת, התרגשתי נורא, היה משהו מוזר באוויר. להגיד לך שזה היה פרק שאני אוהב? לא ממש".
עם מי היית רוצה לאכול ארוחת בוקר? "אני לא אוכל ארוחות בוקר, אוכל רק כשהשמש יורדת. אז ארוחת שקיעה עם דנה, בת הזוג שלי, ברור. או עם אבא שלי, אבל הוא חולה והוא לא יכול לדבר כבר הרבה שנים, או עם חברים שלי שאינם עוד ואני מתגעגע אליהם מאוד".
למה לדעתך הצלחת? "נורא קשה לי לומר את זה על עצמי. אולי כי יש לי דרמה חזקה בבטן, אני הפסיכולוג הכי טוב שהכרת. אתה לא יכול ללמד כתיבה דרמתית, אתה נולד עם ההבנה של מה הסצנה, הדבר האחד שאפשר לכתוב אותו בשתי מילים, יש אנשים שמבינים את זה כמו טיגריס. אני חושב שזה מה שדנה הייתה אומרת לך".
מה הכי מפחיד אותך? "צירוף המילים ילד ובית חולים".
מה אף פעם לא עשית: "מסע ארוך במזרח, ישר נכנסתי לעבודה, כתיבה ומערכות יחסים".
תכונה שהיית משנה בעצמך: "פחות שנאה עצמית, פחות ביקורת עצמית. אני אף פעם לא עף על הדברים שאני עושה, הרצון בשלמות משגע אותי, זה תמיד היה יכול להיות יותר טוב".
מהו סוד ההצלחה: "אומץ. כשאתה אמיץ אתה לא חושב שאתה מיוחד יותר, אתה צריך להודות בקיום החרקי שלך, להסתכל על זה שאתה קטן. באמת, וואט דה פאק, קצת צניעות. תלמידים שלי אומרים לי - 'אני מפחד לכתוב כדי לא לפגוע, בחברה שלי, באבא שלי', אבל כבודו פגע בעצמו פעם? כתב משהו קשה פעם על עצמו? אנשים יעשו הכל כדי לא לפגוע, אבל לכתוב פשוט על עצמם הם לא יכולים".
>> יש לכם סיפור הצלחה? מוזמנים לפנות לשרון